הפועל ת"א נמצאת בעיצומו של מסע ואתמול (ראשון) היא הגיעה לתחנת יעד מרכזית – כיבוש המקום הראשון. את המסע הזה עברו חלק מאוהדיה עם הפועל אוסישקין לפני כ-13 שנים. אז קבוצת האוהדים החזירה את שמה להפועל ת"א ועלתה לליגת העל, לאחר מסע יחסית קצר שהחל מכלום בליגה ב', ואילו קבוצת הכדורגל עמדה אז בפעם האחרונה – עד הבוקר – במקום הראשון. אם כך, המסע תהומה ובחזרה, הוא מסע שעברו אוהדי הפועל ת"א פעמיים. אני לא משוכנע שאוהדים של מעצמות ספורטיביות אחרות היו עומדים בו אפילו פעם אחת.
המסע של הפועל ת"א הוא לא פחות ממופלא. קבוצה שעברה לא מעט בעלים – חלקם הזויים – התרסקה במהלך השנים האלה פעמיים לליגה הלאומית, והיא מסיימת 10 ימים חלומיים מבחינתה שבה היא ניצחה את כל שלוש המעצמות שהתעצמו על חורבותיה בחלק מהשנים האלה, בזו אחר זו. לא בטוח שאפשר לומר שהשיא היה אתמול, אבל לנצח את הפועל ב"ש – זו שדפקה שתי חמישיות רצופות בליגה – במבצר שלה בטרנר בדקה ה-91, זה סוג של שיא בפני עצמו.
אז לפני שחלק מאוהדי הפועל יפטנזו על שער אחר בדקה 92, בטדי לפני 16 שנים וחצי, ראוי שנזכיר: אנחנו רק במחזור העשירי. להשיג את המקום הראשון הרבה יותר פשוט מאשר להחזיק בו ולשמור עליו ולתרגם אותו לאליפות. זכייה באליפות אצל הפועל ת"א הוא לא עניין של מה בכך. מאז 1969 זכתה הקבוצה רק בחמש אליפויות, אליפות כל 11 שנים וחצי בממוצע, שלוש מהן בעשור אחד. פעמיים הפרידו בין אליפות לאליפות 12 שנה, פעם אחת 10 שנים, ומאז הפעם האחרונה נסכם 17 שנה ללא אליפות. עם רזומה כזה, יותר מופרך לומר שהפועל ת"א תהיה אלופה מאשר להמר נגדה.
ועדיין, הטבלה לא משקרת. הפועל ת"א ניצחה יותר מכל קבוצה אחרת בליגה, ספגה פחות מכולן, אין אצלה שחקן דומיננטי אחד – ארבעה שחקנים מחלקים ביניהם את תואר הכובש הטוב ביותר, רק שלושה שערים לכל אחד – כאשר 13 שחקנים משתתפים ב-21 השערים שכבשה. הפועל גם השלימה את כל משחקיה מול הגדולות והיא צברה מולן נקודה אחת פחות מכפי שעשתה נגדן מכבי ת"א. ההבדל ביניהן הוא רק הדרבי שהתקיים במחזור הרביעי. הפועל ספגה בו רביעייה. בשאר תשעת המשחקים היא ספגה רק שני שערים בסך הכל וניצחה ב-8.
ככה נראה מקום ראשון.
מה הופך את הפועל ת"א לכזו שאפשר בשקט לומר שהיא יכולה לקחת אליפות? המירקם הקבוצתי, החברתי, הכדורגל היעיל, שחקני הבית הצעירים, הזרים הדומיננטיים, המאמן שמחבר אותם ועושה את זה בצניעות אופיינית, וגם הקהל שהפך מזמן להיות יחידה ולא רק בודדים, קיר אדום בכל מגרש. הרבה שנים לא הייתה פה קבוצה שגם יריבותיה יסירו את הכובע בפניה על מה שעשתה פה מאז חזרה לליגת העל לפני עונה ועשרה מחזורים. עד כדי כך זה נראה מתבקש, שנדמה שהשער של רועי אלקוקין המפתיע – ממסירה של דניאל דאפה המושמץ – בדקה ה-91, הוכתב מלמעלה.
לא יודע, כי לא שאלתי, אם הגרון החנוק בו השתמש ברק בכר לאחר התבוסה למכבי נתניה, כדי להכריז על התפטרותו, נבע מבכי על מה שקרה למכבי חיפה תחת הדרכתו או מה שקרה לו מאז עזב אותה בפעם הראשונה, או בעיקר על כך שחזר אליה פעמיים מאז.
הדמעות שלו היו מכמירות לב. קשה לדעת אם מכבי חיפה הייתה ברירת המחדל שלו בפעמיים האלה או משאלת לב, מעצם זה שגדל כאוהד הקבוצה במושב צרופה, מרחק קילומטרים ספורים ממתחם האימונים בכפר גלים. בשורה התחתונה, כי כך זה בכדורגל הישראלי: הכישלון של מכבי חיפה מאז עונת האליפות האחרונה ב-2023 יירשם על שמו, החל מהעזיבה לבלגרד ועד לשני עיתויי הפיטורים/התפטרות: פעם אחת אחרי תבוסה בדרבי ופעם אחת אחרי תבוסה ביתית למכבי נתניה.
לכאורה, אדם לא צריך לדחות הצעה כספית חסרת תקדים כדי לעבור ולאמן מועדון פאר אירופי, אחרי 3 אליפויות ב-3 שנים, והשגת מאזן אליפות הזהה לזה של דוביד שווייצר ודרור קשטן, וכל זאת עוד לפני יום הולדתו ה-44. מעשית, לעבור ולאמן בסרביה משול למאמן זר עלום שם שיעבור לאמן קבוצת פאר בישראל: להיות שטיח בליגת האלופות ולהפסיד דרבי מקומי, זה מתכון לכישלון מהדהד. הקהל הסרבי, בדומה לישראלי, חסר סבלנות לזרים, אפילו עוין. ברק בכר, שניחן היה במערכי סקאוט מצוינים הן בהפועל ב"ש והן במכבי חיפה, נכשל בסקאוט שלו על הליגה הסרבית בכלל והכוכב האדום בפרט. אלא שזה היה החלק הנוח יחסית בחלק הזה של הקריירה שלו. לחזור למכבי חיפה הייתה טעות, בוודאי שזה קרה פעמיים. מכבי חיפה לא הייתה זו שעזב, לא מבחינת סגל ולא מבחינת ניהול מקצועי. הצוות שלו התפרק, הסמכויות שלו ניטלו, הכיסופים הפכו למועקה. הבכי של ברק בכר אחרי ההתפטרות היה מהול בהקלה.
אבל אי אפשר לפטור את הכישלון של מכבי חיפה רק בנוכחותו של בכר. מאז האליפות האחרונה של אלישע לוי ב-2011, חולקו 45 תארים בישראל. מכבי ת"א נטלה 16, הפועל ב"ש 8, ואילו מכבי חיפה רק 5, ארבעה תארים עם בכר, רק אחד בלעדיו. בלי בכר, יתכן והיו למכבי חיפה ב-15 השנים הללו פחות תארים מהפועל חיפה, בני יהודה ומכבי פ"ת.
מכבי חיפה הוא מועדון חולה.
חוץ מקהל לא נותר בו כמעט כלום מהפאסון שהיה מנת חלקו עד 2011. מאז אותה עונה פוטרו או התפטרו מהמועדון 9 מאמנים, לעומת 6 של מכבי ת"א ורק 4 של הפועל ב"ש. אלה מספרים של מועדונים חולים לשעבר כמו הפועל ת"א ובית"ר ירושלים, רק בהבדל אחד: אם בהפועל ת"א בתקופה הזו עבר המועדון מאלי טביב, לחיים רמון, לאמיר כבירי, לאחים ניסנוב, לאחים מינצברג ולאדמונד ספרא ובית"ר ירושלים מארקדי גאידמק לאלי טביב, למושיקו חוגג, ולברק אברמוב, מכבי חיפה נותרה רק בידיו של יענקל'ה שחר.
אין חולקין על כך שלשחר יש זכויות רבות בהפיכתה של מכבי חיפה לאימפריה, לאחד משני המועדונים הגדולים בהיסטוריה של הכדורגל הישראלי; ממצב של קבוצת נדנדה בין הליגות, שעלתה ב-1981 אחרי 4 עונות בליגה השנייה, לקבוצה שלקחה 15 אליפויות והשתתפה 3 פעמים בשלב הבתים של ליגת האלופות. מצד שני, מאז הגיע ארקדי גאידמק לבית"ר ירושלים לפני 20 שנה, ומיטש גולדהאר למכבי ת"א לפני 17 שנה ואלונה ברקת להפועל ב"ש לפני כ-20 שנה, הפכה מכבי חיפה לפחות ופחות רלוונטית לא רק במפת התארים, אלא גם במפת ההתמודדויות עליהם. השושלת שבנה ברק בכר בתחילת העשור היא היוצאת מן הכלל שאינו מעיד על הכלל.
אני לא יודע איך תיראה מכבי חיפה אחרי עידן יעקב שחר, אבל אני לא היחיד שיודע איך היא נראית עכשיו.
בשולי הדברים האלה חשוב לציין: ברק בכר הוא המאמן הראשון מאלה שפתחו את העונה שלא יסיים אותה. זה קורה אחרי עשרה מחזורים. הפעם האחרונה שהליגה נפרדה ממאמן ראשון בשלב כל כך מאוחר יחסית, הייתה בעונת 2002/3, אז נפרד ניר לוין מהפועל פ"ת לאחר המחזור ה-13. בליגה שבה בשנים האחרונות שני שלישים מהמאמנים שפותחים את העונה גם לא מסיימים אותה, מדובר בדבר כמעט חסר תקדים, בפרט שהראשון שעוזב את משרתו, הוא מאמן במקום הרביעי.
יש לכך תימוכין בתופעה אחרת: בששת המקומות הראשונים בטבלה, נמצאות שש הקבוצות המובילות בכדורגל הישראלי, בעלות התקציב הכי גבוה. רק אצלן מערך הציפיות נמצא בשמיים. שאר הקבוצות יודעות את מקומן תרתי משמע, וכאשר במקום האחרון נמצאת קבוצה שסך נקודותיה האמיתיות שווה מקום תשיעי, ובמקום הלפני אחרון קבוצה שעלתה ליגה אחרי 12 שנה, ולפניהן קבוצות בעלות תקציב צנוע, אז כולן עומדות בערך ברף הציפיות שיש מהן.
יהיו עוד מאמנים שלא יסיימו את העונה, אבל יש תחושה שזה יהיה הרבה פחות ממה שהתרגלנו עד לפני מספר שנים.
ועוד תופעה שמי יודע אם הפגרה תעצור אותה: יותר ויותר קבוצות צמרת מתחילות לאבד נקודות. מבין 5 הראשונות-גדולות, במחזור האחרון רק הפועל ת"א ניצחה. זה לא ישנה מהותית את החלק העליון, אבל זה בעיקר יטלטל את החלק התחתון.
ואפרופו פגרה, אנחנו לפני צמד משחקי נבחרת. שמתם לב שבסגל הנבחרת אין אף שחקן בן מיעוטים? וזה קורה פחות משבועיים אחרי שהקול הערבי גרף 19 מנדטים בבחירות לכנסת. ולכן, ראוי להזכיר את אמרתו האלמותית של אחמד טיבי אחרי צמד המשחקים בתוך שבוע במרץ 2005, שבו כבשו עבאס סוואן ו-ואליד באדיר שני שערי שוויון מול אירלנד וצרפת: "אין ערבים – אין שערים".
בהצלחה לנבחרת עם זה.
לאחר פרסום הטור, הודיעה נבחרת ישראל כי זאהי אחמד מהפועל באר שבע זכה לזימון בכורה.
מה דעתך על הכתבה?