בשנים האחרונות חלה מגמה בכדורגל הישראלי: תחנה חדשה כבשה בסערה את שוק השחקנים הישראלים, הלא היא ליגת ה-MLS האמריקאית. בזמן שבעבר כישרונות צעירים מליגת העל היו עושים את המעבר לאירופה, כעת, הליגה בארה"ב מושכת אליה עוד ועוד כישרונות שלא מצליחים לעמוד בפני הכסף הגדול, התנאים הנוחים וההבטחות שמעבר שכזה ישמש עבורם כחלון ראווה בדרך להגשמת המטרה – לעבור לשחק ברמות הגבוהות של אירופה. אך האם "החלום האמריקאי" אכן כזה נוצץ כפי שמציגים אותו?
על פניו, עבור השחקנים עצמם, עושה רושם שכן. במעבר שכזה, הם מבטיחים לעצמם שכר נאה, כזה שלא היו מרוויחים בסבירות גבוהה בליגות דרג ב' של אירופה, כאשר במציאות שבה ישראלים נתקלים בעוינות גוברת בחלק ממדינות אירופה מאז 7.10, שחקנים כחול-לבן עשויים למצוא בארה"ב סביבה נוחה יותר. אבל על דבר אחד, קשה לערער: מדובר במגמה שעלולה להיות מדאיגה להתפתחות הכדורגל הישראלי.
שחקנים כמו דור תורג'מן, עידן טוקלומטי וסייד אבו פרחי היו יכולים, לפחות מבחינת הפוטנציאל המקצועי שלהם, להשתלב בליגות כמו בלגיה, הולנד ופורטוגל. במקום זאת, הם בחרו באופציה הקלה, הנוחה, אך כזו שספק אם תכין אותם לאתגרים שמחכים ברמות הגבוהות באמת. תמיד אומרים שכדי שנבחרת ישראל תעלה לטורניר גדול, נדרש סגל שכולל ברובו המוחלט ליגיונרים. זה אכן המצב כעת, אך כשהליגיונרים שלנו משחקים בליגה ללא סכנת ירידה, ועם רמת לחץ ותחרותיות שונה מזו שמאפיינת את הכדורגל האירופי, עולה השאלה האם הם באמת מקבלים את הכלים הדרושים כדי לעשות את קפיצת המדרגה המקצועית.
וכאן חשוב להבהיר: ה-MLS היא כבר מזמן לא בית אבות לכוכבים מזדקנים. הליגה האמריקאית מתפתחת, משקיעה סכומי עתק, מושכת כישרונות צעירים ומייצאת שחקנים לאירופה. בשנת 2026 לבדה הכניסו מועדוניה 218 מיליון דולר ממכירת שחקנים, נתון שממחיש היטב את מעמדה ההולך ומתחזק בשוק ההעברות העולמי. אלא שהשאלה היא לא אם ה-MLS טובה יותר מבעבר, אלא אם היא המסלול הנכון עבור הכדורגלן הישראלי. והעובדה שהליגה הפכה למקפצה עבור שחקנים ממדינות אחרות לא אומרת שהיא בהכרח תעשה את אותו הדבר גם עבורנו.
כמה שחקנים ישראלים התקדמו מה-MLS לאירופה? עד כה, קשה להצביע על ישראלי שהשתמש בליגה האמריקאית כמקפצה ישירה למועדון משמעותי ביבשת. אפילו תאי בריבו, שהפך לאחד החלוצים הבולטים בליגה ואף זכה להכרה ברמה האישית, עדיין לא השלים את המעבר המיוחל. עוד מוקדם לדעת מה יעלה בגורלם של עידן טוקלומטי ודור תורג'מן, שכבר הוכיחו את יכולותיהם בארה"ב, אך כלל לא יהיה מפתיע אם גם הם יעדיפו בסופו של דבר חוזה עתק בתחנה הבאה בחלום האמריקאי, במקום לנסות את מזלם באירופה.
ויש כאן גם מלכוד כלכלי שלא מדברים עליו מספיק. ככל ששחקן ישראלי מצליח ב-MLS, כך שוויו עולה, שכרו משתדרג והמועדון האמריקאי שלו דורש יותר כסף עבורו. במצב כזה, דווקא ההצלחה בארצות הברית עלולה להפוך את המעבר לאירופה למסובך יותר. הרי כמה מועדונים בבלגיה, בהולנד או בפורטוגל יהיו מוכנים לשלם סכומי עתק על שחקן ישראלי, כשבמקביל הם יכולים לאתר כישרונות צעירים וזולים יותר בדרום אמריקה או באפריקה? כך, מה שהתחיל כתחנת מעבר בדרך לחלום האירופי, עלול להפוך לתחנה הסופית שלו.
כמובן, אפשר לטעון שעדיף לדור תורג'מן להיות שחקן הרכב בניו אינגלנד מאשר להתייבש על הספסל של קבוצה בבלגיה. זה טיעון לגיטימי לחלוטין. דקות משחק הן מרכיב קריטי בהתפתחות של כדורגלן צעיר, ואף אחד לא מבטיח שמעבר לאירופה יסתיים בהצלחה. אבל מי אמר שהבחירה חייבת להיות בין ספסל באירופה להרכב בארצות הברית? האם שחקן שרוצה להגיע לרמות הגבוהות באמת לא צריך לפחות לנסות להשתלב בכדורגל האירופי, להתמודד עם התחרות, עם הלחץ ועם האפשרות להיכשל? הרי גם כישלון הוא חלק בלתי נפרד מהתפתחות של כדורגלן. לא כל החלטה בקריירה צריכה להימדד לפי גובה המשכורת והסיכוי לפתוח בהרכב בשבת הקרובה.
קחו לדוגמה שחקן כמו לירן חזן ממכבי פתח תקוה. אבי לוזון הציב למי שמסומן כפרוספקט הבא של המלאבסים תג מחיר של 15 מיליון שקלים, שלא מותיר כמעט שום סיכוי למועדונים מישראל לצרף אותו, כשספק אם קבוצות אירופיות ימהרו לשלם סכום עתק שכזה על שחקן ישראלי שעדיין לא הוכיח את עצמו מחוץ לליגת העל. במצב כזה, לשחקן לא יישארו הרבה ברירות מלבד להתפתות גם הוא לחיים הטובים בארה"ב, ולחתום ביעד שבו הוא אולי יככב וייהנה, אך לא בהכרח ייחשף לדרישות המקצועיות שיכינו אותו לרמות הגבוהות באירופה. גם מעבר לקבוצה גדולה בישראל, עם אלמנטים של לחץ, תחרותיות ורעב להישגים, יכול להוציא משחקן כזה הרבה יותר ממה שנדמה. במקום זאת, לא מן הנמנע שגם את הכישרון שלו נאבד לטובת משחקים בשעות הבוקר המוקדמות.
בסופו של דבר, אי אפשר לבוא בטענות לכדורגלן צעיר שבוחר להבטיח את עתידו הכלכלי, בטח במציאות הישראלית של השנים האחרונות. אבל צריך לשאול לאן נעלמה השאיפה להגיע לבמות הגדולות באמת, להתמודד מול השחקנים הטובים בעולם ולשלם את המחיר בדרך לפסגה. כי בזמן שהכדורגלן הישראלי מגשים את החלום האמריקאי שלו, הכדורגל הישראלי הולך ומתרחק מהחלום האירופי. ואם נמשיך לייצא את הכישרונות הכי גדולים שלנו למקום שבו הנוחות מנצחת את השאפתנות, שלא נתפלא כשגם את המונדיאל הבא נראה מהבית.
מה דעתך על הכתבה?