אם לפני שלושה דרבים בתוך פחות משבועיים היו אומרים למכבי תל אביב שבמצבה הנוכחי היא תצא מהם עם ניצחון אחד, סביר מאוד שהיא הייתה לוקחת אותו בלי לשאול יותר מדי שאלות. היא הגיעה לרצף הזה בתוך משבר מקצועי, עם קו אחורי פצוע ולא יציב, מעט מאוד מרווח לטעויות ותחושה שכל משחק גדול עלול לדחוף אותה עוד צעד למטה. בפועל היא ניצחה שניים משלושה – ועוד את שני אלה עם המשקל הכי גדול, לפחות בטווח הקצר.
את הדרבי בליגה היא הפסידה 105:87, אבל בגמר גביע ווינר מחקה פיגור של 23 נקודות וזכתה בתואר, ואתמול (חמישי) ניצחה 73:80 גם בדרבי היורוליג. זה רצף שאי אפשר להתעלם ממנו, במיוחד כי האחרון לא הגיע דרך הכדורסל שמכבי רוצה לשחק. לא היה שטף, לא הייתה התקפה מבריקה ולא פתאום נפתרו כל הבעיות של הסגל. מכבי פשוט שרדה טוב יותר, הגיבה טוב יותר, ובמשחק שהפך למלחמת עצבים מצאה שוב דרך לנצח את אותה יריבה.
והיא עשתה את זה דווקא במשחק שבו דימיטריס איטודיס הצליח לא מעט לכפות עליה בידודים, לייבש חלק מהתנועה ולדחוף אותה שוב ושוב למקומות שבהם המחסור בגארדים אמור היה להיות הכי מורגש. קיטון וואלאס ביצע שלוש עבירות בתוך פחות משלוש דקות, האפשרויות של עודד קטש הצטמצמו עוד יותר, ובכל זאת מכבי מצאה מספיק פתרונות כדי להישאר בחיים.
1. הגארדים של מכבי: הפלסטר שמצא לעצמו תפקיד
במקום שבו למכבי אין כמעט גארדים, האקס פקטור שלה בשני הדרבים האחרונים הגיע ממקום שכמעט מצחיק לקרוא לו "משום מקום": ג'ון דיברתולומיאו.
זה מוזר לכתוב את זה על הקפטן, אבל מבחינת ההיררכיה המקצועית של קטש הוא פשוט היה הגארד האחרון. איפה לונדברג בחוץ, וואלאס עדיין לא יציב, ים מדר וג'ימי קלארק מקבלים את הכדור ברוב הגדול של הזמן, ואף אחד לא בנה את הקו האחורי של מכבי מתוך מחשבה שג'ונדי יצטרך להפוך לשחקן משמעותי ברגעים הכי גדולים.
ואז הגיעו שני הדרבים האחרונים.
בגמר גביע ווינר הוא לא קלע נקודה, אבל סיים עם פלוס 28 – הכי גבוה על הפרקט. בדרבי היורוליג הוא כבר הוסיף שש נקודות ופלוס 10, הגבוה במכבי יחד עם ג'יילן הורד. אלה לא מספרים של הכוכב שמציל את מכבי כמו שלונדברג הציל בזמנו, אבל הם בדיוק מסוג המספרים שמספרים סיפור על שחקן שמחזיק דברים יחד בלי לקבל עליהם יותר מדי כותרות.
וזו מחמאה עצומה לדיברתולומיאו, אבל גם עדות לבעיה. כרגע הוא פלסטר. אפילו לא הפלסטר הגדול – זה אמור להיות החיזוק שמכבי כבר הביאה לקו האחורי – אלא הפלסטר הקטן שמחזיק את העסק עד שהפתרון הגדול באמת יעבוד, אם יעבוד. כשהקו האחורי מגיע למצב שבו הגארד האחרון בהיררכיה הופך לחלק משמעותי משני הניצחונות הכי חשובים שלך בשבוע, צריך גם לפרגן לו עד הסוף וגם להבין למה בכלל נזקקת לזה.
הסיפור הזה התחדד עוד יותר בתחילת הדרבי. וואלאס ביצע שלוש עבירות בתוך שתי דקות וחצי בערך, ובבת אחת גם האפשרויות המעטות של קטש הצטמצמו יותר. קטש זנח ממילא את הרכב שלושת הגארדים שעבד בראשון (עד לסיום המשחק, שנמשך נצח), ובמקרה הזה לא כי מצא איזה סוד טקטי חדש – אלא כי פשוט אין שלושה גארדים אמינים לתת להם את הכדור.
ג'ימי קלארק היה הצד השני של אותה מציאות. יום עסל, יום בסל, והפעם זה היה בסל לגמרי. הוא היה רע בחלקים גדולים, הלך עם הראש בקיר, קיבל החלטות קשות לצפייה, ובכל זאת הכניס כמה מהסלים הכי חסרי היגיון והכי חשובים במשחק. זו כמעט הסתירה שמגדירה אותו: לפעמים הוא מוציא אותך מדעתך בדיוק בגלל אותה תכונה שבפוזשן הבא מצילה אותך.
מי שנתן למכבי משהו הרבה יותר יציב היה דניאל תייס. הוא שוב היה שם עם החלטות טובות, קשיחות, קליעה בזמן והבנה של מה צריך לעשות בכל רגע. גם בונזי קולסון, במיוחד מהרגע שנכנס באמצע הרבע השלישי הרע, נתן למכבי אוויר חדש בדיוק כשהרוטציה התחילה להתקצר והעייפות כבר הייתה מורגשת.
2. איטודיס והכלים שלא נוצלו: לאן נעלמו בלייקני, לידיי וג'רמן?
אם אצל מכבי הסיפור הוא שאין מספיק גארדים, אצל הפועל השאלה כמעט הפוכה: איך קבוצה עם כל כך הרבה כלים מגיעה לרגעים שבהם נדמה שיש לה מעט מדי פתרונות?
הפועל איבדה 18 כדורים, מכבי ייצרה 13 זריקות שדה יותר, ו-ואסילייה מיציץ' אמנם סיים עם 14 נקודות אבל קלע 1 מ-9 לשלוש ואיבד שישה כדורים. זה מתחבר לתחושה מהמשחק: מכבי יצאה מהשטף אבל גם גרמה להפועל לצאת ממנו במובן מסוים, לדחוף אותה לפוזשנים פחות טבעיים כשגם הבידודים שלה נראו לא מספיק איכותיים.
זה בדיוק סוג המשחק שאיטודיס בדרך כלל אמור לאהוב לפצח. אלא שהפעם, דווקא כשהמשחק הפך לקשה, תקוע ומבוסס על בידודים, שלושה מהכלים הכי מסוכנים שלו כמעט נעלמו.
אנטוניו בלייקני הוא הדוגמה הכי צורמת. הוא לא ראה דקה במחצית השנייה. אפס. וזה כמעט אבסורדי כשמדובר בשחקן שהיכולת הכי גדולה שלו היא בדיוק לייצר סל כשההתקפה מפסיקה להיות התקפה. הוא לא צריך סט מושלם, לא צריך שהכדור יעבור ארבע ידיים ולא צריך שמישהו ייצור לו יתרון. הוא מקבל כדור, עולה מעל שומר וקולע. אם יש רגע שבו אמורים להשתמש בו, זה בדיוק כשהמשחק נהיה מכוער.
זאק לידיי הוא סיפור אפילו יותר מוזר. הוא בכלל לא נרשם למשחקים בישראל, כלומר אחד היתרונות של סגל היורוליג הוא שאתה מקבל אותו טרי בדיוק לערבים כאלה. בפועל הוא שיחק 14 דקות, כמעט לא נגע בכדור, לא הפך לציר התקפי וסיים במינוס 13 – הנמוך ביותר במשחק. זה שחקן שכבר הראה העונה כמה הוא מסוגל לשבור חילופים בפוסט, למשוך דאבל אפ ולסדר את כל ההתקפה סביב היתרון שהוא מייצר, ובמשחק שבו הפועל התקשתה לייצר יתרונות הוא כמעט לא קיבל הזדמנות לעשות את זה.
ויוג'ין ג'רמן רק מחדד את התמונה. בגמר גביע ווינר הוא ירה 26 נקודות ושש שלשות על אותה מכבי. שלושה ימים אחר כך, במשחק יורוליג מול אותה יריבה, כשהמשחק שוב נתקע והפועל הייתה צריכה מישהו שייתן לה פתרון אחר, הוא לא הפך לחלק משמעותי מהתשובה. כלומר, בתוך פחות משבוע, מול אותה קבוצה, הפועל עברה ממשחק שבו אחד הגארדים שלה פירק את מכבי מבחוץ למשחק שבו שלושה מהכלים ההתקפיים הכי מסוכנים שלה כמעט לא שימשו אותה.
וזה כבר מחזיר את הזרקור לאיטודיס. כי כל הרעיון בסגל כזה הוא לא רק שיהיו לך הרבה שחקנים טובים, אלא שתוכל להשתמש בהם בהתאם למה שהמשחק דורש. כשמשחק זורם, קל לתת דקות למי שנמצא בכושר. המבחן האמיתי מגיע כשהכול נתקע. ובדיוק שם, כשהפועל איבדה את השטף, בלייקני ישב, לידיי כמעט לא קיבל כדור וג'רמן לא היה קרוב להיות פקטור.
אם זה לא חוסר מיצוי של הסגל, קשה למצוא הגדרה טובה יותר.
וזה מפתיע במיוחד דווקא אצל איטודיס, כי כל הציפייה ממנו הייתה שהוא יהיה המאמן של ההתאמות. זה הטיקט. יש לו 14-15 שחקנים ברמת רוטציה, וכל ערב הוא יכול לבחור איזה כלי מתאים לבעיה. ראינו אותו עושה את זה עם קאבוקלו ואודיאסי, עם טופין, עם סאטורנסקי, עם בלייקני. אבל דווקא אחרי שלושה משחקים מול אותה מכבי, התחילה להיווצר תחושה שקטש הוא זה שלמד את היריבה קצת יותר טוב.
צריך לסייג את זה עם כוכבית גדולה. שלושת הדרבים לא נערכו עם אותם סגלים. פעמיים היו מגבלות של מסגרת ישראלית, פעם אחת סגל יורוליג מלא יותר, שחקנים נכנסו ויצאו. מוקדם מאוד להסיק מכאן מה יקרה בסדרת פלייאוף בעוד כמה חודשים.
אבל זה כן סימן מטרים, כי בסדרה אמיתית אתה לא פוגש כל ערב יריבה חדשה. אתה פוגש שוב ושוב את אותו מאמן, שמכיר את התרגילים שלך, את ההרגלים של הכוכבים ואת המקומות שאליהם אתה רוצה להגיע. וכרגע, אחרי שלושה דרבים, מכבי נגררה לסגנון שפחות נוח לה ויותר נוח להפועל וניצחה אותה במשחק שלה.
הדבר הכי בולט הוא כמה ההתקפה של הפועל נשענת בסוף על אלייז'ה בריאנט. מכבי ידעה את זה, באה מוכנה לזה, ואולי גם בנתה על זה. בריאנט שוב היה טוב, אבל אם בלייקני לא הופך לפקטור, לידיי לא מקבל מספיק מקום, ג'רמן נעלם ומיציץ' מתקשה – כל העומק המטורף הזה מתחיל להיראות קצת פחות מרשים ברגע שבו באמת צריך אותו. בריאנט סיים את המשחק עם 3/10 מהשדה, בלייקני עם 1/5 ומיציץ' – ששיחק רק פעם אחת נגד מכבי בשבוע החולף – עם 4/14 חסר תועלת.
3. הנרטיבים: מכבי עדיין במשבר, הפועל עדיין טובה יותר – אבל משהו השתנה
פה מגיעים לחלק הכי מסוכן בדרבים: הנרטיב. מכבי עדיין במשבר. שני ניצחונות על הפועל לא מוחקים את פתיחת העונה, לא מחזירים את לונדברג ולא הופכים קו אחורי שמסתמך כרגע על: דיברתולומיאו (כמה שהוא יכול לתת), וואלאס (שאולי ייכנס ואולי לא), מדר (שלא היה חלק בפרצוף שלו שלא נשבר), קלארק (שגורם לקטש לתפוס את הראש, ולרוב לא בקטע טוב) וקמאר בולדווין (אם יתאקלם, איך יתאקלם), לפתרון בר קיימא. בשבוע הבא מחכות לה אולימפיאקוס ודובאי, ואם תפסיד בשתיהן – מה שסביר להניח שיקרה – היא תרד למאזן 10:3, בדיוק אותו מאזן שבו הייתה בעונה שעברה אחרי רצף דומה.
אבל נרטיב הוא דבר מצחיק. 10:3 עם שלושה הפסדים להפועל בתוך שבועיים היה מרגיש כמו עונה שהייתה גמורה והפכה לחסרת כל טעם. 10:3 אחרי זכייה בגביע ווינר על הראש שלה וניצחון עליה גם ביורוליג מרגיש אחרת לחלוטין, גם אם המספר בטבלה נשאר אותו מספר.
זה לא הופך את מכבי לקבוצה טובה יותר. זה כן נותן לה משהו שהיה חסר לה כמעט כל העונה: תחושה שגם כשהכדורסל לא נראה כמו שהיא רוצה, היא מסוגלת לשרוד משחקים גדולים.
הפועל נמצאת בצד השני של אותו מטבע. היא עדיין קבוצה עמוקה יותר, מוכשרת יותר ובנויה יותר לפיינל פור, בשאיפה מבחינתה. אבל אחרי שלושה דרבים בשבועיים היא צריכה לצאת עם שאלה שלא הייתה שם קודם: מה קורה כשהיריבה מכירה אותה מספיק טוב?
אולי זו לא שאלה לעכשיו. אולי עוד חודשיים הכול ייראה אחרת. אבל בסדרת פלייאוף אמיתית, שבה כל משחק הוא המשך ישיר של הקודם, היכולת למצוא פתרון שני, שלישי ורביעי היא כל הסיפור, ובזה דווקא איטודיס אמור להיות מאסטר. ואם בשלושה משחקים מכבי כבר הצליחה פעמיים לגרום להפועל להפסיד דווקא במשחק שלה, זה משהו שאיטודיס צריך לקחת איתו.
4. מה הלאה: להפועל יש כלים לתקן, מכבי בעיקר קנתה זמן
מבחינת הפועל תל אביב, זו מכה מקצועית. אין טעם לייפות את זה. להפסיד שניים משלושה דרבים בתוך שבועיים, ועוד את גביע ווינר ואת דרבי היורוליג, זה משהו שנכנס לראש, במיוחד כשהיריבה במשבר מקצועי עם סגל טלאים, כשגם בתוכו שחקנים מתעופפים על הפרקט ויוצאים חבולים.
אבל גם כאן צריך לשמור על פרופורציות. הפועל מספיק טובה, עמוקה ומוכשרת כדי להתרומם מזה. ויש גם נסיבה שאסור להתעלם ממנה: קשה מאוד לפגוש את אותה יריבה שלוש פעמים בתוך פחות משבועיים ולשמור על אותה רמת הפתעה, אותם יתרונות ואותה יעילות. כל משחק נותן לצד השני עוד חומר, עוד התאמה ועוד דרך לקחת ממך משהו שעבד קודם.
במובן הזה, שלושת הדרבים האלה היו כמעט טעימה מסדרת פלייאוף. לא מי מוכשרת יותר, אלא מי מסוגלת להמציא את עצמה מחדש אחרי שהיריבה כבר מכירה את התרגילים, ההרגלים ואת מי שאתה רוצה שיקבל את הכדור. להפועל יש מספיק כלים כדי למצוא תשובות. השאלה היא האם איטודיס יצליח בפעם הבאה להשתמש ביותר מהם, ולא פחות.
אצל מכבי הרבה יותר מסוכן להתאהב בנרטיב של "נקודת מפנה". כן, יש נקודות אופטימיות. ההגנה נראתה לפרקים הרבה יותר מחוברת, דניאל תייס שנמחק לפני שבועיים נראה כרגע כמו אחד השחקנים היציבים והאמינים בסגל, דיברתולומיאו נותן לקטש דקות שלא היה אמור בכלל לבנות עליהן, ואפילו בתוך כל הכאוס מתחילים לראות כמה קולות חיוביים.
אבל הבעיות לא נעלמו. מצב הגארדים עדיין רע, הרוטציה עדיין פגיעה, והמצב בטבלה עדיין משאיר כמעט אפס מקום לטעויות, שיבואו ככל הנראה. לכן התקוות הקטנות שצצו בשבוע הזה יכולות להימחק מהר מאוד בשבוע הכפול. ואולי אפילו סביר שזה יקרה אם מסתכלים קר על המציאות. אולימפיאקוס ודובאי הן מבחן אחר לגמרי, ואם מכבי תצא ממנו ב-10:3, פתאום כל הדיבור על מומנטום יישמע הרבה פחות מרשים. אבל דבר אחד כן השתנה בוודאות: עודד קטש הרוויח עוד זמן על הקווים.
לא שקט מוחלט, לא חסינות ולא פתרון למשבר. זמן. אחרי זכייה בגביע ווינר וניצחון בדרבי היורוליג בתוך כמה ימים, הרבה יותר קשה להפוך אותו מיד לסיפור המרכזי של הבעיות. ובמצבה של מכבי כרגע, גם זה לא מעט.
וזה אולי הדבר הכי אירוני בדרבי האחרון. מכבי לא ניצחה דרך הכדורסל שהיא חולמת לשחק, אלא דרך הכדורסל שהיא נאלצה ללמוד לשרוד איתו. בלי מספיק גארדים, עם קלארק שמתנגש בקיר ואז קולע סל בלתי אפשרי, עם וואלאס שמסתבך בעבירות, עם דיברתולומיאו כפתרון חירום ועם רוטציה שהלכה והתקצרה. ובסוף, כשהכול קם ונפל על עוד פוזשן ועוד החלטה, הפלסטר החזיק. קוראים לו ג'ון דיברתולומיאו.
מה דעתך על הכתבה?