דמיינו שכל שחקני ה-NBA בהיסטוריה עומדים לרשותכם. אין מגבלת שכר, אין שום הגבלה אחרת – רק לבחור שחקן אחד שסביבו תבנו את הקבוצה שלכם. מדובר בשאלה היפותטית שיכולה להצית אינספור ויכוחים בקרב חובבי הכדורסל.
לפיל ג'קסון, לעומת זאת, הייתה תשובה די ברורה. למרות שזכה בשש אליפויות לצד מייקל ג'ורדן, מאמן העבר האגדי סבר שיש שחקן אחר שמתאים יותר לשמש כבסיס לבניית הקבוצה המושלמת.
הבחירה המפתיעה של ג'קסון
ג'קסון, שזכה ב-11 אליפויות NBA כמאמן, הכיר את המשחק של ג'ורדן טוב יותר כמעט מכל אחד אחר. הוא אף זכה לכינוי "הלוחש לג'ורדן" – האיש שהצליח לפענח את המשחק של "אלוהי הכדורסל" ולהביא אותו לרמה אחרת. שש אליפויות, שש זכיות בתואר ה-MVP של סדרת הגמר, תארי מלך הסלים ותארי MVP של העונה הסדירה – קשה להתווכח עם ההישגים האלה. עם זאת, ההערכה של ג'קסון לגדולה בכדורסל חרגה גם מהשחקנים שאימן.
אחרי עשרות שנים שבהן היה חלק מהמשחק, תחילה כשחקן ובהמשך כמאמן, ג'קסון הבין שיש דרכים שונות להנהיג קבוצה. וכשנשאל מי השחקן האידיאלי לבנות סביבו קבוצה, אגדה אחת ניצבה מעל כולם מבחינתו. "לדעתי, השחקן שחייב להיות שם הוא ביל ראסל. הוא זכה ב-11 אליפויות כשחקן", אמר ג'קסון בריאיון למגזין "טיים". "זו באמת ההגדרה למצוינות – כשאתה זוכה באליפויות".
קריירת המשחק של ג'קסון אף חפפה לשתי העונות האחרונות של ראסל ב-NBA. ג'קסון היה רוקי ב-1967 במדי ניו יורק ניקס, ולכן זכה לראות מקרוב את אגדת בוסטון סלטיקס. כלומר, לא מדובר רק בהערצה נוסטלגית לשחקן מתקופה רחוקה.
למרות שיש מי שממעיטים בערך הישגיו של ראסל, העובדות מדברות בעד עצמן: הוא זכה ב-11 אליפויות במהלך 13 עונותיו בליגה. הסלטיקס היו יכולים להשלים 12 אליפויות מתוך 13 עונות, אלמלא פציעה בכף רגלו של ראסל במהלך גמר 1958. רק פילדלפיה 76' של וילט צ'מברליין הצליחה להדיח באופן משכנע את בוסטון בגמר האזורי ב-1967, והייתה זו הפעם היחידה.
בשורה התחתונה, ראסל היה ווינר אמיתי לכל אורך הדרך. מבחינת ג'קסון, זו הייתה סיבה טובה מספיק לבחור בו אפילו לפני ג'ורדן.
במילותיו של ביל ראסל
אחת הביקורות המרכזיות שהופנו כלפי ראסל, שהלך לעולמו לפני למעלה מארבע שנים, נגעה ליכולות ההתקפיות המוגבלות שלו. ה-MVP חמש פעמים קלע ב-56.1% מקו העונשין לאורך הקריירה וב-44% מהשדה. בהשוואה לסנטרים גדולים אחרים, אלה בהחלט לא אחוזים מרשימים.
אלא ששיפוטו של ראסל על סמך האחוזים בלבד מחמיץ את העיקר. "וויסקרס" היה אתלט יוצא דופן, מוסר מצוין ושחקן ששלט ללא עוררין בריבאונד. הוא אף הגדיר את עצמו כשחקן ה"אנכי" הראשון, בזכות האופן שבו ניצל את יכולת הניתור שלו. "יכולתי לבעוט ברשת, לקפוץ ולגעת בחלק העליון של הלוח. אני הכנסתי את המשחק האנכי לכדורסל", הצהיר בעבר ראסל.
"אני יודע שהייתי שחקן גדול, אבל לא הייתי שחקן גדול רק בחצי אחד של המגרש", המשיך. "אולי ההשקפה שלי שגויה, אבל אני מרגיש מאוד חזק לגבי זה: לומר שהייתי שחקן הגנה גדול בלבד, זה להמעיט בערך ההישגים שלי. אומרים: 'הו, הוא היה חוסם זריקות נהדר', אבל למעשה הייתי טוב לא פחות, ואולי אפילו טוב יותר, בהתקפה. היה לי משחק שלם".
ראסל כאיום התקפי? ובכן, הוא מעולם לא העמיד ממוצע של 20 נקודות בעונה, ובעונתו האחרונה בליגה אפילו לא הגיע ל-10 נקודות בממוצע. אלא שלטענתו, התקפה היא הרבה יותר מאשר הכנסת הכדור לסל. מעבר לכך, הוא לא נדרש לקלוע הרבה כששבעה מחבריו לקבוצה קלעו גם הם בספרות כפולות.
"בשנה הראשונה אחרי שפרשתי, ג'ון (האבליצ'ק) אמר שהוא התגעגע אליי יותר בהתקפה מאשר בהגנה, וזה החמיא לי מאוד", סיפר ראסל. "יכולתי לנהל כל אחד מהתרגילים שלנו מכל נקודה במגרש. זה היה חשוב לי מאוד, וזה גם עזר לי מאוד כשהפכתי למאמן, כי אם אחד השחקנים התקשה, יכולתי להבין את הבעיה. בנוסף, אם הכרתי את כל התרגילים מכל נקודה במגרש, התיאום היה חייב להיות טוב יותר".
החלום של כל מאמן
כששומעים את ראסל עצמו מנתח את המשחק שלו, קל להבין מדוע מאמנים כמו ג'קסון היו עושים הכול כדי לצרף שחקן כמוהו לקבוצה. הוא הבין את תפקידו, הפך את חבריו לטובים יותר ועשה הכול למען הניצחון.
ראסל היה מסוג השחקנים שהופכים את המשחק לקל יותר עבור כל מי שסביבם. הוא מעולם לא ייחס חשיבות רבה להכרה אישית, ולא היה זקוק לכך שהכדור יעבור דרכו כדי להיות אפקטיבי. אלה תכונות יקרות ערך כשבונים קבוצה, ולכן קל להבין מדוע ג'קסון בחר בו.
ובכן, כשיש לך 11 טבעות אליפות, הבחירה הזאת בהחלט הגיונית.
מה דעתך על הכתבה?