בספטמבר 2017, לאחר שזרק את סרט הקפטן בעצבים בהפסד לצפון מקדוניה בסמי עופר במסגרת מוקדמות המונדיאל, ערן זהבי התבטא בחריפות על מצבה של נבחרת ישראל ואמר: "40 שנה לא הגענו לשום טורניר, וגם עוד 40 שנה לא נגיע". בתגובה לסערה שנוצרה, זהבי הודח מהנבחרת ולאחר מכן גם הודיע על פרישה מהמדים הלאומיים.
בדיוק שנתיים לאחר מכן, ספטמבר 2019. גם לאנדי הרצוג, מאמן אוסטרי שלא ידוע בטמפרמנט חם ואימפולסיבי כמו מלך שערי הנבחרת בכל הזמנים, נשבר. נבחרת ישראל בהדרכתו הפסידה 3:2 בסלובניה משער בדקה ה-90 (תיראו מופתעים) אחרי שכבר הובילה 1:2 בדקה ה-62 (משער של אותו זהבי, שבינתיים הספיק לחזור לנבחרת), ואיבדה סיכוי לעלות מהמוקדמות (בהמשך תיפתח האופציה דרך פלייאוף ליגת האומות, עוד נגיע גם לזה) ליורו 2020 (שלימים יידחה בשנה בגלל נגיף סיני ארור).
בריאיון סיום המשחק שכזכור חרך את הרשת, הרצוג התפוצץ מזעם ותסכול: "אנחנו לא מקצוענים מספיק. אנחנו כל הזמן מדברים על העפלה – ומבצעים טעויות. זה בלתי אפשרי. אנחנו צריכים לעשות את הדברים המכריעים על הדשא וכל הזמן אנחנו עושים טעויות טיפשיות. כשאתה מפסיד משחק אתה לא יכול להגיד כל הזמן 'זה היה נחמד', אנחנו רוצים להעפיל ולא לדבר על מה היה נחמד".
הקו המחבר בין שני הקמפיינים הכושלים, מלבד הכבשה השחורה צפון מקדוניה שכיכבה לרעה בשניהם וכמובן ערן זהבי אחד, הוא שני רגעי הכנות הישירים והנדירים האלה בהקשר של נבחרת ישראל.
רוב מאמני הנבחרת שאני זוכר (מתחילת המאה ה-21) נהגו לגנוב דעת. מ"עמדנו טקטית יפה מאוד" בתיקו מאופס מול קפריסין ועד ל"את המחצית השנייה ניצחנו 0:1" כשבראשונה ספגנו חמישייה. אין קלישאת גניבת דעת אחת שמאמני הנבחרת האחרונים דילגו עליה.
במובן הזה, רן בן שמעון הוא רק עוד חוליה בשרשרת. בסיום ה-0:0 מול קוסובו בסוף השבוע האחרון אמר המאמן הלאומי: "הצגנו 60 דקות של עמידה הגנתית חזקה" – כאילו מדובר באנדורה מול ספרד ולא בישראל מול נבחרת שלא הייתה קיימת כשלאמין ימאל נולד. גם ההתחמקות וחוסר לקיחת האחריות בסיום הקמפיין הראשון של הנבחרת ללא ניצחון מאז 1966 (!!) בלט לרעה.
לכן נבחרת ישראל זקוקה למאמן זר סטייל הרצוג. כזה שאומר את האמת בפרצוף, מסתכל לבעיות בעיניים ולא מנסה לצייר עולם אוטופי במקרה הטוב או לטייח כישלונות במקרה הרע.
בהקשר הזה, זהבי צדק. לא נגיע לשום טורניר גדול בעשרות השנים הקרובות אם נמשיך עם מאמנים מסוגו של רב"ש ודומיו. מאמנים שאפילו אם לקחו דאבל והובילו קבוצה ישראלית בכירה לליגת האלופות (ע"ע אלי גוטמן), משהו בגישה "הישראלית" מדי שלהם לא מתאים לכדורגל נבחרות.
תחת הצוות האוסטרי, להזכירכם, נבחרת אוסטריה, זו שניצחה את ישראל בקמפיין הנוכחי 1:3 ולא הייתה רחוקה מלנצח גם אתמול (שלישי), חטפה פה תבוסות של 2:4 ו-2:5, ובזכות קמפיין נהדר בליגת האומות (מול אלבניה וסקוטלנד, שהן הגרסאות המשודרגות של קוסובו ואירלנד) הגענו לפלייאוף העלייה ליורו, מרחק פנדל מוחמץ של זהבי (שוב הוא, הפעם על תקן הגיבור הטרגי) מגמר ואולי טורניר גדול לראשונה מזה 50 שנה.
גם מעבר לתוצאות הטובות כשלעצמן, היכולת והחיבור לנבחרת היו אדירים בתקופת האוסטרים. פה מגיעה הכוכבית של משחקים בארץ (סמי עופר מלא הפך לטראומה של נבחרת אוסטריה), אבל עדיין – דווקא בתקופה כזו שבה העולם נחשף בשיא שנאתו וצביעותו כלפי העם היושב בציון, הנבחרת יכולה וצריכה הייתה להיות כר פורה לאיחוד וחיבור העם סביב מטרה משותפת.
במקום זאת, נבחרת ישראל הפכה למוצר רקוב, שמדיף מפוליטיקה ואינטרסים. ירדן שועה, אחד השחקנים הבודדים פה שמסוגל בפעולה אחת לשנות משחקים, עם ראיית משחק ברמה אירופית לכל דבר, זומן ע"י בן שמעון בעיקר כדי לצאת ידי חובה, וראה בקמפיין שאך הסתיים בעיקר פירורי דקות, כשמתחריו על העמדה לא הביאו בשורה של ממש. אפילו אוריין גורן, מי שמסתמן ככישרון העל הבא של הכדורגל הישראלי, זומן לסגל ברצלונה הבוגרת (פעמיים! כולל בקלאסיקו) ע"י האנזי פליק לפני שזומן לישראל הבוגרת ע"י בן שמעון – וגם זה קרה רק בגלל האיום הצ'כי והרצון "לנעול" את אוריין בנבחרת ישראל.
שועה וגורן הם רק שתי דוגמאות לשחקנים ראויים שלא לובשים את מדי הנבחרת מטעמים שאינם מקצועיים. קצרה היריעה מלהרחיב על שלל המקרים, אבל בשורה התחתונה: נבחרת ישראל לא צריכה מאמן – היא צריכה רס"ר משמעת בנוסח פליק, שמזמן שחקנים ובונה את הנבחרת על פי הכישורים המקצועיים הקיימים, ובעיקר לא מנסה לגנוב דעת.
הרי ממה נובע שורש ההצלחה של ברצלונה העונה? האנזי פליק החדיר משמעת ברזל, ובמקביל הפך את ראפיניה למכונת שערים כאילו הוא שיחק בחוד מאז ומעולם.
עכשיו תסתכלו על ההצלחות הגדולות בהיסטוריה של הנבחרת, הקמפיינים שבהם היינו הכי קרובים להעפיל לטורניר גדול ובפעם היחידה שהעפלנו – זה קרה תחת מאמנים זרים או ישראלים קשוחים מפעם, מהזן שכבר אין למצוא. מנגד, שימו לב לביזיונות הגדולים של הנבחרת (למעט בתחילת דרכה באירופה, שם הפערים באמת היו עצומים) – בעיקר תחת מאמנים ישראלים מהשנים האחרונות, שהיו יותר חברים של השחקנים ושל העסקנים החפצים ביקרם.
אז כדי שדברי הזעם של ערן זהבי מלפני תשע שנים לא יהפכו לנבואה עצובה, זה הזמן למנות איש מקצוע ראוי, שימשיך את התהליך שהחלו האוסטרים – ואז אולי נצליח להגיע ליורו 2028, בעזרת השם וההגרלה. בלי נדר.
מה דעתך על הכתבה?