עשרה ימים. שתי התפטרויות בשידור חי. מצאו את ההבדלים. דקות אחרי התבוסה למכבי נתניה, ברק בכר עמד מול ליאב נחמני והמיקרופון של ספורט1 ואמר בדמעות: "הקבוצה צריכה שינוי. עבדתי קשה מאוד כדי להרים את הקבוצה הזאת, זה לא הלך. הודעתי ליענקל'ה שחר שאני מתפטר". דקות לפני המשחק נגד אוסטריה, רן בן שמעון עמד מול יהונתן כהן והמיקרופון של ערוץ הספורט ואמר ש"הוא לא מכחיש" שזהו משחקו האחרון והשתמש בביטוי האופנתי "תקופה מורכבת". אחרי משחקו האחרון, הוא בחר שלא לומר את המובן מאליו והסתפק ב"נקבל את ההחלטות הטובות ביותר". מי יצא טוב יותר?
ההצרחה היא מהלך שצפוי כמו גשם בחורף. מהלך שהיה ברור שיקרה דקה אחרי שבכר נפרד בדמעות ממכבי חיפה. איך הגענו עד הלום? זה פשוט. מבחינת בן שמעון, מכבי חיפה היא האחת שברחה. מבחינת ההתאחדות, בכר הוא עדיין בכר – המאמן המעוטר, המיועד. בכר והנבחרת זה משהו שנועד לקרות. יום אחד. אז למה לא עכשיו?
לפני שבכר היה בכר, בן שמעון היה בכר. בעצם, רבים וטובים ישבו בכיסא החם. המאמן הצעיר, השונה, פורץ הדרך, הכוכב העולה של התקופה. כשבן שמעון נפרד מקריית שמונה אחרי האליפות ההיסטורית, בידיעה שמדובר באירוע חד פעמי, הוא יצא לאמן בקפריסין. אחרי כמה חודשים הגיע הטלפון משחר. אחת המשרות הנחשקות בכדורגל הישראלי חיכתה רק לו, והוא רצה אותה, הו כמה שהוא רצה אותה.
אנחנו מדברים על 2012. לפני השנים הרעות וההחלטות הרעות בירוק. מבחינת רב"ש להגיע למועדון פאר כמאמן שזכה באליפות, היה צעד מתבקש. חלומי. משנה מסלול קריירה. הוא היה מקבל מה שהוא רק רוצה, הוא היה מתקבל כקונצנזוס, הוא היה יכול לבנות שושלת. הוא יכול היה לעשות שם… מה שבכר יעשה כמה שנים אחרי.
בן שמעון ענה בחיוב, אך שוכנע להישאר. "באותו ערב הגיעו אליי ראשי המועדון בקפריסין, הנשיא – שהוא חבר אישי עד היום, היה בכל האירועים שלי – והוא אמר לי: 'אני מפסיד את כל הכסף שלי, את כל החיים שלי ואת הכסף של הילדים שלי אם אתה הולך מפה. הספונסרים, כולם יילכו'. ובאמת הייתה לנו תקופה סופר מצליחה. קיבלתי החלטה באותו לילה לא להגיע בסוף", סיפר המאמן בראיון לפודקאסט "קיקטוק", בדיוק לפני שנה, ב-19 בנובמבר 2025. הוא חתם את התשובה בנבואה: "מאמין שאאמן את מכבי חיפה בעתיד".
בכר היה היורש של בן שמעון, ובזמן שהאחרון בנה לעצמו תדמית של מאמן מוערך, אך כזה שנוטה לעצבן אותך בחידודי לשונו, בכר הפך למטאור. ואז התרסק. הוא עף קרוב מדי לשמש. אחרי שזלל כל תואר וניהל את הנרטיב ביד רמה, חוסר מוכנות מנטאלי וזחיחות הובילו אותו לכישלון בסרביה. משם העסק רק הלך והידרדר. בכר המשיך לחזור יותר ויותר חלש למקום ששאב ממנו את כל כוחותיו. וזה בדיוק מה שהופך אותו לאיש הנכון בזמן הנכון לנבחרת ישראל.
נבחרת ישראל היא מותג חבוט שנמצא בשפל המדרגה. היא לא צריכה אביר על סוס לבן, היא צריכה מישהו כמוה שרואה אותה כמו שהיא – שבורה ופצועה – וצריך אותה כמו שהיא צריכה אותו. מה לא ניסו פה עם הנבחרת? שורה של "הבאים בתור": גרנט, קשטן, גוטמן, אלישע, מאמנים זרים, מאמן מתוך ההיררכיה של ההתאחדות, מנהל ספורטיבי זר, מנהל ספורטיבי שהוא כוכב על מקומי. להוציא את גרנט, אף אחד מהרשימה הנ"ל לא התאושש מהקדנציה בנבחרת. הנבחרת בלעה אותם. הקריירה שלהם התרסקה לאחר מכן מי לאט ומי בבום. הגיע הזמן למשהו אחר.
טוב, חצי אחר. כי בכר לא באמת חלש כמו שעושים ממנו. עם כל הכבוד לרן קוז'וך, ברק יצחקי או עומר פרץ, שהם בהחלט הדור הבא של האיי-ליסטים המקומיים, אף אחד מהם עדיין לא הגיע למעמד של פריים בכר. מכאן שבכר, במובן מסוים, עדיין יושב על אותו כיסא. ועדיין מקבל את אותו ריספקט. ועדיין מכתיב את אותו נרטיב ולפיכך, הנוכחות שלו בחוץ משנה תוכניות. כשבכר פנוי, לראשי ההתאחדות היה הרבה יותר קל להקשיב לרחשים מבחוץ ולא לעמוד בדרכו של בן שמעון. כי יותר משבן שמעון לא יכול להגיד לא למכבי חיפה, ההתאחדות לא תוכל להגיד לא לאפשרות למנות את בכר.
מסבירים לנו שבמצב שנוצר בעקבות מבחן התוצאה בקמפיין האחרון והרחשים הציבוריים, אין מנוס משינוי (או אם תרצו, הצרחה עתידית). הכועסים יותר מסבירים לנו שמצבנו מעולם לא היה יותר גרוע וכל ילד כבר מפרט בעל פה את כל הסיבות למה אנחנו לא מצליחים. רשימת המכולת הכוללת: אין מספיק מתקנים, אין מספיק ילדים שמשחקים, הרבה זרים, יותר מדי פוליטיקה, היעדר תקציב, מחסור באנשי מקצוע , אסטרטגיה לקויה, תודו שכבר שמעתם הכל.
והכל במובן מסוים נכון, אבל מאובר ניתוחים שוכחים שהמציאות היא לפעמים הרבה יותר פשוטה. יום אחד אנחנו נעלה לטורניר גדול. למה? כי אנחנו לא באמת כל כך גרועים בכדורגל ולא באמת כל כך שכונתיים בכל מה שמסביב. וזה יקרה משילוב של הגרלה נוחה, התעלות רגעית והימצאותו של האיש הנכון בזמן הנכון. וכולנו נשמח ונחגוג ונחוש גאווה אדירה ונשקע בחלומות, אבל אז נישאר עם המחשבה של 'אוקיי מה נעשה שם?', ונקווה שלא נסיים כמו הקמפיינים האחרונים של הישראליות במפעלים האירופיים או הנבחרת האולימפית בפריז.
נבחרת ישראל צריכה הרבה דברים, אבל בראש ובראשונה מאמן שיודע להרוויח ריספקט משחקנים ומהציבור, לבחור נכון בזימונים, להחזיק חדר הלבשה ולהבין את הרווח העצום שיש בתפקיד הזה. כל עוד אנחנו מתרפקים על זיכרונות מ-1970, הכישלון לא עלייך, אתה רק עוד אחת מיני רבים שלא הצליחו. אבל ההצלחה היא היסטורית – והיא כולה שלך. אז תעשה מה שצריך כדי לנצח במשחק ספציפי ושחרר אותנו מערבובים. בכר במצבו, לא צריך שום דבר יותר. בכל משרה אחרת שייקח, יהיה לו רק מה להפסיד.
בן שמעון יגלה שמכבי חיפה של 2026 היא לא זאת שחלם להגיע אליה ב-2012. מאזן הכוחות השתנה. רן יהיה המינוי הישיר של הבוס, אבל מתחת לבוס יש שלל גורמים משפיעים מתוך המערכת ומחוצה לה. הלחץ התקשורתי במכבי חיפה גדול בהרבה מאשר בנבחרת. במכבי חיפה אין רחשים, יש קולות חזקים וברורים שנשמעים מדי יום על גבי שלל פלטפורמות. מספיק לראות מה קרה שם מאז התפטרות בכר. שלל קולות שהדהדו מסרים סותרים ודחפו מועמדים מטעמם.
על הנייר, בן שמעון עוזב מקום שבו קיבל גיבוי מוחלט מהבוסים הישירים שלו לטובת קפיצת ראש אל הלא נודע. אבל אפשר להבין אותו ה-FOMO פשוט חזק ממנו. סיכויי ההצלחה כאן לעומת שם? מה יקרה קודם – אליפות של מכבי חיפה (במצבה הנוכחי) או העפלה של הנבחרת לטורניר גדול? תשפטו בעצמכם.
ואם חוזרים רגע לשתי "ההתפטרויות" בשידור חי, לנדנדה עליה יושבים רן בן שמעון ותלמידו ברק בכר, יש בכל זאת דבר אחד שמשותף לשניהם. בכר יצא החוצה כמי שאכפת לו ממכבי חיפה יותר מעצמו וגם בן שמעון יצא החוצה כמי שאכפת לו ממכבי חיפה יותר מעצמו.
מה דעתך על הכתבה?