יש הפסדים שאתה יוצא מהם עם תחושת החמצה בגלל זריקה אחת. אנטוניו בלייקני העלה את הפועל תל אביב ל-94:96, נדיר היפי קבר שלשה מהצד השני, ובהתקפה האחרונה הפועל אפילו קיבלה הזדמנות לנצח. אפשר לדבר על התרגיל, על ההאנד-אוף הקרוב מדי לבייסליין, על מעט הזמן שנשאר ועל בלייקני שהסתבך ואיבד את הכדור. הכול נכון. אבל להתמקד רק בפוזשן האחרון של ה-97:96 לפריז יהיה לעשות חסד גדול מדי עם כל מה שקדם לו, כי הבעיה של הפועל תל אביב השבוע לא הייתה התקפה, הבעיה שלה הייתה שהיא פשוט לא שמרה.
זה התחיל כבר יומיים קודם בוויטוריה. באסקוניה הגיעה למשחק מהמקום האחרון ביורוליג, עם ניצחון אחד בלבד, וקלעה 33 נקודות ברבע הראשון. תשע קליעות לשתי נקודות בלי החטאה אחת. זה לא "יום שבו היריבה קלעה זריקות קשות". זה צבע פתוח. בסיום המשחק הבאסקים כבר עמדו על 24 מ-34 לשתיים – יותר מ-70 אחוז – אחרי שכבר ברבע הראשון קלעו תשע פעמים בתוך הקשת בלי להחטיא. מול אחת הקבוצות החלשות ביורוליג, הפועל פשוט פתחה את הצבע לרווחה. היא ניצחה 82:85, אבל היא בעיקר הצליחה לשרוד משהו שהיא לא אמורה בכלל להיקלע אליו מול יריבה כזאת.
ואז הגיעה פריז. איטודיס לפחות הכיר בבעיה. איש וויינרייט וטאי אודיאסי הוקפצו לחמישייה – שינוי שמרגיש כמעט כמו שלט ניאון שאומר "אנחנו צריכים הגנה". אבל הגנה היא לא שני שמות בחמישייה. היא גישה קבוצתית, היא חזרה, תקשורת, עזרה וריבאונד. והפועל לא יכולה לקחת שני שחקנים שנחשבים חזקים בצד הזה (אגב, במיוחד בגישה) ולהניח שהם לבדם יהפכו אותה לקבוצה ששומרת יותר טוב.
פה מגיעה ההחלטה של איטודיס שאני באמת לא מבין – הוא החליט לעשות פריז. יש היגיון ראשוני: זו קבוצה שמשחקת מהר, אז גם אנחנו נשחק מהר. נגדיל פוזשנים. יש לי סגל עמוק יותר, מוכשר יותר, ואם המשחק יהפוך לריצה מצד לצד יש לי את בלייקני, יש לי את אלייז'ה בריאנט, יש לי את וויינרייט שקולע שלשות, יש לי מספיק נשק כדי לנצח אותם גם שם.
בהתקפה זה באמת עבד לא רע בכלל. בלייקני היה מפלצתי עם 28 נקודות ב-9 מ-13 מהשדה ו-4 מ-7 לשלוש. בריאנט הוסיף 16, וויינרייט 11 ב-4 מ-5 מהשדה, תומאש סאטורנסקי לא החטיא זריקה. הפועל סיימה עם 96 נקודות, 52 אחוז מהשדה, 62 אחוז לשתיים ו-19 מ-23 מהקו. אתה לא מפסיד משחק כזה כי לא הצלחת לקלוע.
אבל איטודיס שכח פרט קטן: כשאתה מחליט לשחק את המשחק של פריז, אתה מקבל גם את החלק שבו צריך להגן תוך כדי הכאוס, וזה לא מתאים להפועל שלו.
פריז בנויה לבלאגן. זה המוצר שלה. היא רוצה המון פוזשנים, היא רוצה שהמשחק ייפתח, היא רוצה ריצות, חילופי סלים, כדורים חיים, התקפה לפני שההגנה מסודרת. זו קבוצה שמוכנה לחיות עם הגנה לא מושלמת ופשוט להרביץ כמה שיותר כי היא מאמינה שהקצב והווליום יחזירו לה את זה בצד השני. הפועל, לעומת זאת, בנויה כבר תקופה ארוכה בצורה כמעט הפוכה. יש לה כישרון שמסוגל לשחק מהר, ברור, אבל רוב היתרון שלה מגיע דווקא מזה שהיא יכולה לשחק כדורסל אמיתי. מסודר. טקטי. איטי יותר אם צריך. בידוד במקום הנכון, פיק אנד רול לא קפריזי, יתרון בפוסט, סנטר שמתגלגל לצבע ומחכה לרכז החכם שלו, התאמה שהמאמן מזהה ושובר איתה את היריבה.
זה הכדורסל של איטודיס, למה לברוח ממנו? מה, הסגל הזה לא מספיק טוב כדי לנצח את פריז בקצב בינוני? הרי זו בדיוק הנקודה. הפועל יכולה לעשות דברים שפריז פחות טובה בהם. היא יכולה להוריד את מספר הפוזשנים, להכריח אותה לשמור התקפות ארוכות, לתקוף מיסמאצ'ים, להכניס כדור פנימה, לגרום לנדיר היפי ולחברים שלו לשחק ארבעים דקות של כדורסל מחושב במקום מסיבת ראן אנד בלאגן. אם יש לך יתרון באיכות, למה שתוותר עליו כדי להיכנס לתחרות שבה היריבה מרגישה הכי בבית?
במקום להכתיב, הפועל הגיבה וזה לא מתאים לדימיטריס איטודיס, בטח לא אחרי מה שקרה יומיים קודם. מול באסקוניה כבר קיבלת אזהרה ענקית שההגנה שלך לא עומדת בקצב ובאינטנסיביות מינימלית. במקום להגיע לפריז ולהגיד "היום אני סוגר את הברז", אתה פותח אותו יותר.
התוצאה הייתה 97 נקודות שספגת. פריז קלעה 15 מ-32 לשלוש, לקחה 13 ריבאונדים בהתקפה מול חמישה בלבד של הפועל וייצרה 74 זריקות מהשדה לעומת 63 של האדומים. זה בדיוק המחיר של המשחק הזה: עוד פוזשנים, עוד ריבאונדים ארוכים, עוד מעברים, עוד רגעים שבהם ההגנה שלך צריכה להתארגן מהר – ובסוף עוד הזדמנויות ליריבה.
והאירוניה היא שהפועל אפילו הייתה יעילה יותר. היא קלעה טוב יותר מהשדה, טוב יותר לשתיים ובפער עצום מהעונשין. פריז ניצחה את המשחק בעיקר דרך נפח: 11 זריקות שדה יותר, שמונה ריבאונדים בהתקפה יותר ופחות איבודים. כלומר, הפועל שיחקה את המשחק של פריז – ואז הפסידה בדיוק בדברים שהופכים את פריז לפריז.
ברבע השלישי זה כבר התפוצץ. פריז קלעה 32 נקודות ועלתה ל-72:80. הפועל הייתה צריכה קאמבק גדול ברבע האחרון כדי בכלל להגיע למצב שבו היא מובילה 94:96, והיא אכן עשתה אותו. זו קבוצה מעולה, עם המון אופי ועם מספיק כישרון כדי לחזור כמעט מכל מקום. אבל קאמבק יפה לא הופך את מה שהיה לפניו להחלטה נכונה.
ופה כן צריך לתת מילה לבלייקני, כי הוא באמת היחיד בסגל הזה שהכאוס הזה כמעט תפור עליו. הוא מסוגל לשחק חרבו דרבו בלי לפגוע בעצמו התקפית. להיפך. ככל שהמשחק פחות מסודר, ככל שנשאר פחות זמן וככל שהזריקה הופכת ליותר מטומטמת – הוא נהיה מסוכן יותר. לכן 28 הנקודות שלו לא מפתיעות בתוך משחק כזה. אבל השאלה היא לא האם בלייקני מסוגל לחיות בזה, ברור שכן, השאלה היא למה אתה גורר את כל שאר הקבוצה לשם.
כי בריאנט לא צריך את זה, מיציץ' בוודאי לא צריך את זה, הסנטרים שלך לא צריכים את זה, לידיי לא צריך את זה. יש לך קבוצה שבמשך שנתיים הראתה שהיא מסוגלת לנצח גם משחקים איטיים, "מכוערים", מחושבים ומלאי בידודים. למעשה, בחלק מהמקרים היא הכי מסוכנת דווקא שם.
וזה מתחבר גם לבאסקוניה מהכיוון ההפוך. שם צמד הסנטרים של הפועל קלע 28 נקודות משותפות כמעט בלי להחטיא: אוטורו 6 מ-7, אודיאסי 7 מ-7. זה 13 מ-14 מהשדה. ועדיין, הם לא הפכו לנשק התקפי אמיתי. מול פריז שניהם קלעו שמונה נקודות בלבד כל אחד ב-4 מ-6. הפועל מחזיקה שני סנטרים יעילים מאוד באזור שבו קשה מאוד לעצור אותם, וביותר מדי רגעים היא מתייחסת אליהם כאילו הם בסך הכול מי שאמורים לנקות את מה שנשאר אחרי שהגארדים סיימו לעבוד.
יש משהו כמעט הפוך בין שני משחקי השבוע. מול באסקוניה הפועל לא הייתה מספיק אגרסיבית בהגנה ולא ניצלה מספיק את היתרון הפנימי בהתקפה. מול פריז היא כבר ניסתה להיות יותר אגרסיבית בפרסונל, אבל בחרה בקצב שמראש מקשה על ההגנה שלה ומשרת את היריבה.
ושני הדברים מגיעים לאותה נקודה: הפועל לא הכתיבה מספיק, וזה בדיוק מה שמצפים מאיטודיס לעשות, לא להתאים את עצמו אוטומטית למה שהיריבה רוצה, אלא להבין איפה הקבוצה שלו טובה יותר ולגרור את המשחק לשם. בטח כשמדובר בסגל שעל הנייר עמוק, מגוון ואיכותי יותר, בטח אחרי שכבר קיבלת סימן אזהרה ברור במשחק הקודם, ובטח מול קבוצה כמו פריז, שהזהות שלה כל כך ברורה שאתה כמעט לא צריך סקאוטינג כדי להבין לאיזה סוג ערב היא רוצה לגרור אותך.
בסוף הכול הגיע לפוזשן האחרון. היפי קלע שלשה גדולה, הפועל יצאה מפסק זמן והלכה להאנד-אוף של בלייקני ליד הבייסליין, עם מעט מאוד זמן ומעט מאוד מרחב. גם זה הרגיש מוזר. לא בגלל שבלייקני הוא הבחירה הלא נכונה – אחרי משחק כזה הכדור צריך להיות אצלו – אלא בגלל הצורה. תרגיל צפוף, קרוב לקו, שמכניס את השחקן הכי חם שלך למקום שבו אין לו כמעט לאן ללכת. הוא הסתבך, איבד, נגמר.
ושוב, זו רק ההתקפה האחרונה, המשחק עצמו אבד הרבה קודם. איטודיס הוא מאמן של רגעים, התאמות ודיוקים. זו בדיוק הסיבה שהציפיות ממנו כל כך גבוהות. לכן כשמאמן כזה מסתכל על פריז ומחליט "אני אנצח אותה בדרך של פריז", אפשר להבין את הביטחון – אבל הרבה יותר קשה להבין את ההיגיון.
יש לך קבוצה טובה יותר, יש לך סגל שיודע לשחק יותר מסגנון אחד, יש לך יתרונות שאין ליריבה – אז תכריח אותה לשחק את המשחק שלך, אל תשחק את שלה. זה פשוט לא מתאים לך.
מה דעתך על הכתבה?