אתלטיקו מדריד כבר הריחה את התואר ההיסטורי, אבל אנחל די מריה סירב להיכנע. "האיטריה" היה איש המשחק האולטימטיבי בגמר ליגת האלופות ב-2014, כאשר ריאל מדריד היתה נחושה להביא הביתה את ה"דסימה" המיוחל – זכייה עשירית בתולדותיה במפעל. אחרי המתנה בת 16 שנה, מטרה שכבר נעשתה לאובססיה של ממש, הארגנטיני נטל את ההובלה במגרש שהיה ביתו הראשון באירופה.
די מריה הגיע לבנפיקה כנער מוכשר מרוסאריו, ובמשך שלוש שנים היה כמעט בלתי ניתן לעצירה על הדשא באצטדיון האור בליסבון. לפחות לא באמצעים החוקיים, ושלושה שחקני אתלטיקו ספגו כרטיסים צהובים בגין עבירות עליו. זה לא הרתיע אותו – הוא היה נחוש למצוא את הדרך לפרוץ את הבונקר. המאמצים היו יעילים אפילו יותר כאשר המאמן קרלו אנצ'לוטי הסיט אותו לאגף השמאלי במהלך המחצית השניה. די מריה פרח. הוא ידע שזה יכול להיות משחק מכונן עבורו.
וכך היה. רונאלדו אולי חגג בלי חולצה כאשר השלים את התוצאה בשלהי ההארכה, כבש בפנדל וקבע 1:4, אבל די מריה היה הגיבור האמיתי. הוא שיגע והתיש את הגנת היריבה אשר ספגה לבסוף את שער השוויון מראשו של סרחיו ראמוס בזמן פציעות, ואז חיסל אותה בהארכה. פריצה סוחפת של "האיטריה" הובילה לשער היתרון של גארת בייל והבצורת הארוכה נגמרה. ריאל חגגה "דסימה" בזכות הכוכב שרצתה לזרוק כבר שנה קודם לכן, בגלל שהיה מזוהה מדי עם עידן ז'וזה מוריניו. היה זה משחקו האחרון של די מריה במדים הלבנים, והוא העניק למועדון מתנת פרידה מושלמת.
כעת הוא חזר לשם. במקור, היה אמור גמר ליגת האלופות של העונה להתקיים ב-30 במאי באיסטנבול, אך הקורונה שינתה לחלוטין את הכל ועבור די מריה זה הרגיש כמו שינוי גורלי. "ברגע שהעבירו את שלבי ההכרעה לליסבון, הרגשתי טוב", סיפר די מריה. איך יכול להיות אחרת? הוא היה מאושר בבנפיקה, הוא היה מאושר בגמר 2014 ועכשיו הגורל זימן לו עוד חוויה גדולה באותו המקום בדיוק. אולי הוא היה מושעה ברבע הגמר מול אטאלנטה, כאשר פריז סן ז'רמן התקשתה מאוד וכמעט הודחה, אך בחצי הגמר מול לייפציג הבמה כבר הייתה שלו. באחד המשחקים המבריקים ביותר ב-5 שנותיו במדי הפריזאים, הוא סיפק שני בישולים והבקיע בעצמו בדרך לניצחון 0:3. ההעפלה הראשונה של סן ז'רמן לגמר האירופי רשומה על שמו.
זו היתה המטרה הגדולה שלו כבר מזמן. אחרי שהוחתם בקיץ 2015 ממנצ'סטר יונייטד, הצהיר המאמן דאז לורן בלאן: "עם אנחל, אנחנו הופכים מקבוצה שלא יכולה לזכות בליגת האלופות לקבוצה שמסוגלת לזכות". כדי לזכות באליפות צרפת מדי שנה, הפרויקט הקטארי לא היה זקוק לחיזוק, אך המצב בצ'מפיונס-ליג שונה בתכלית. לשחקן מנוסה עם מנטליות של ווינר, אשר מסוגל לתפקד במספר עמדות, למלא משימות טקטיות מגוונות, לחבר בין חלקי הקבוצה ולתרום מנטליות של ווינר אמיתי היה מקום של כבוד בסגל.
למעשה, רצתה פ.ס.ז' לרכוש את די מריה כבר ב-2014, אך מגבלות פייר פליי פיננסי של אופ"א מנעו זאת. הארגנטיני עבר לאולד טראפורד בניגוד לרצונו, וההרפתקה בפרמייר-ליג הסתיימה בטונים צורמים למרות פתיחה מעודדת. לואיס ואן חאל ניסה לדחוק את האיטריה למשבצת לא מתאימה, היחסים בין השניים עלו על שרטון, ופריצת השודדים לביתו של השחקן רק העמיקה את התחושות הקשות. הוא ברח ממנצ'סטר האפרורית ומהתקשורת הבריטית הרעילה מהר ככל האפשר, כדי למצוא בית חם בעיר האורות. למרבה הצער, המהלך הזה גם פגע במוניטין שלו.
אין מה לעשות – פריז סן ז'רמן לא נתפסת כאתגר מקצועי אמיתי על ידי האוהדים הנייטרלים והעיתונאים. כוכבי על כמו ניימאר וקיליאן אמבפה מקבלים את הכותרות שלהם, אך חברי הצוות המסייע – טובים ככל שיהיו – לא מוערכים כראוי כי הם משחקים בליגה גמורה, בעוד ההצלחה בזירה האירופית טרם הגיעה עד היום. קחו, למשל, את מרקו וראטי שדורך במקום כשחקן, למרות הפוטנציאל האדיר שלו. לו היה משחק בליגה אחרת, הוא היה מדורג גבוה מאוד ברשימת הקשרים הטובים בתבל. בפארק הנסיכים בפריז, הוא קצת הולך לאיבוד.
וכך גם די מריה. יש לו 27 בישולים בליגת האלופות במהלך הקריירה, רק כריסטיאנו רונאלדו וליאו מסי חתומים על יותר. הוא כבש 81 שערים וסיפק 91 בישולים מאז הגיע לקבוצה. לפי כל הפרמטרים, מדובר בשחקן ברמה העולמית הגבוהה, אך בגיל 32 ניתן כבר לקבוע שהוא יישאר אנדרייטד. שיאו היה ונשאר ב-2014, כאשר סחף את ריאל לזכיה בליגת האלופות, ואז היה דומיננטי מאוד בנבחרת ארגנטינה במונדיאל. אלמלא נפצע ברבע הגמר מול בלגיה, ההיסטוריה יכולה היתה להשתנות. עובדה היא כי אלביסלסטה לא הצליחו למצוא את הרשת בלעדיו עד סוף הטורניר. האם מסי היה מצליח להניף את הגביע לו האיטריה היה כשיר? לא נדע לעולם, אך במובנים לא מעטים היה די מריה הדמות החשובה מרוסאריו בסגל ההוא.
מאז, הצטיינותו בפ.ס.ז' לא זכתה לחשיפה תקשורתית מיוחד. הוא נעלם מהעין הציבורית, וסטיגמה של שחקן לא יציב עדיין מלווה אותו. עד עכשיו. ההצגה הגדולה מול לייפציג שינתה משהו, ודי מריה נתפס לפתע כבורג מרכזי ביותר במכונה של תומאס טוכל. יש לו חלום להצטרף לרשימה מצומצת של שחקנים שזכו בליגת האלופות במדי שתי קבוצות שונות, והזכרונות מ-2014 ילוו אותו כאשר יעלה שוב לכר הדשא בליסבון בגמר. הוא יכול להיות הראשון אי פעם שזוכה עם שתי קבוצות שונות באותו איצטדיון.
באיירן מינכן פייבוריטית, כמובן, אבל 2014 מאירה לדי מריה את הדרך גם בהקשר זה. הרי ריאל הביסה אז את ספינת הדגל הבווארית 0:4 בחוץ במשחק הגומלין בשמינית הגמר. ראמוס ורונאלדו הבקיעו אז צמדים, אך מי שזוכר את המשחק עצמו יודע כי די מריה היה הרוח החיה מאחורי ההצלחה המסחררת. הוא הינדס את אחת המפלות הגדולות של הבווארים בתולדות המפעל. האם הוא מסוגל להתגבר גם על הקבוצה הפנומנלית שבנה האנזי פליק? לדי מריה יהיו משימות הגנתיות רבות בגמר והוא חייב לבוא לידי ביטוי בעיקר בחלק הקדמי. לייפציג לא השכילה לנצל את החורים הרבים בעורף של באיירן, אך שחקנים מנוסים וטובים יותר מסוגלים לגרום לבאיירן לשלם ביוקר.
די מריה מושלם בתנאים האלה. הוא נולד כדי לנצח במשחקי הגמר, ודי להזכיר את השער הבודד שלו בגמר האולימפיאדה ב-2008, אחריו הזיל דמעות של אושר. כעת הוא דוהר בכושר שיא לאחד המשחקים הקשים והחשובים בחייו, בדיוק במקום הנכון מבחינתו. האם זה יסתיים שוב בבכי של שמחה?
מה דעתך על הכתבה?