מאז שלמדתי ללכת לא נחתי לרגע. טיפסתי על כל עץ, וקפצתי על כל גדר ואבן שהיו באזור. הוריי רצו אחריי עם לשון בחוץ, "אנרגטית"- זאת הייתה האבחנה בשלב זה.
בגיל 9, כשההורים ראו שאני ילדה עם אנרגיות שלא נגמרות, ושהקירות בבית קטנים עלי, הם רשמו אותי לחוג אתלטיקה. מהר מאד הם הבינו שפעמיים בשבוע לא הספיקו לי. אז במקביל לאתלטיקה הם רשמו אותי לטניס, לכדורסל, לשחייה, לכדורגל, לכדורעף, כך שכל יום וכל שנה היו לי מגוון של פעילויות ספורטיביות להתנסות בהם בכל יום מימות השבוע.
משעמם לא היה לי. מכל הענפים שהתנסיתי בהם, ענף האתלטיקה היה הענף היחיד שמהרגע שנכנסתי אליו התמדתי בו במיוחד, זאת לאור העובדה שהייתי שבה מהתחרויות האזוריות עם שלל מדליות.
הוצאת האנרגיה בפעילויות הספורט השונות בשעות אחר הצהריים אפשרה לי לעבור את שעות הלימודים בבוקר בצורה סבירה (כמעט ללא הפרעות בכיתה), גם בזכות הידיעה שיש לי למה לצפות (חוגי אחר הצהריים) וגם בזכות העובדה שהצלחתי לפרוק בחוגים את כל האנרגיות העודפות שלי.
עם השנים התחלתי להתמקצע בענף האתלטיקה והחוג הפך להיות מקצוע כשקרלו רפאלי, מאמן הספרינט הבכיר בארץ, גילה אותי, והאימונים בתחום הפכו להיות יומיומיים.
נסעתי כמעט כל יום מרעננה להדר יוסף, התאמנתי והתחריתי בקרב 7 שכולל שבעה מקצועות: קפיצה לרוחק, קפיצה לגובה, 100 מטר משוכות, 200 מטר, 800 מטר, הדיפת כדור ברזל והטלת כידון וזכיתי בשלוש אליפויות הארץ רצופות כקדטית וכנערה.
כל אותם שנים, עדיין לא אובחנתי כבעלת הפרעת קשב וריכוז, כי היו לי תעודות מצוינות. הצלחתי בשעות הספורות הפנויות שלי בשבוע להוציא את המיטב וללמוד למבחנים, כך שלא היה צורך לקחת אותי לאבחון, פשוט הסתדרתי.
בתקופת התיכון, כשהעומס הלימודי עלה, אובחנתי כבעלת הפרעת קשב וריכוז, עובדה שלא הפתיעה אף אחד. הומלץ לי לקחת ריטלין, אבל הצלחתי לצמצם את השימוש בו רק לתקופת הבגרויות, ולדעתי זה בזכות העיסוק בספורט. הזמן המועט שנותר לי ללמוד הובילו אותי להיות מאד ממוקדת ויעילה בשעות הלימוד הספורות שנותרו לי.
את התיכון והבגרויות סיימתי בהצטיינות יתרה עם שתי הרחבות מדעיות ואני זוקפת את ההצלחה בין השאר לעובדה שאני ספורטאית וחונכתי שמשמעת, תכנון נכון של זמן, נחישות, התמדה ועבודה קשה יביאו לתוצאות בספורט כמו גם בלימודים.
לפני כשנתיים, כחלק מנבחרת השליחות של ישראל, שברתי את השיא הישראלי עד גיל 23 בריצת 4X100מטר והחודש שברתי את השיא הישראלי עד גיל 23 בהטלת כידון. הסבלנות וההתמדה השתלמה.
ספורטאים צריכים לשמור על תזונה נכונה בהתאם לענף שבו הם עוסקים. למזלי, אני חיה בבית בריא, עם אמא דיאטנית קלינית שגם עובדת בין השאר עם ספורטאים אולימפיים. אוכל בריא ושמירה על תזונה נכונה היו חלק מהחיים שלי מגיל אפס. למדתי שבכל תחום צריך איזון. כך גם בנושא התזונה. לפעמים אני צריכה לוותר על עוגה או שוקולד ולפעמים מתפנקת ללא ייסורי מצפון. ספורטאים שנכנסים לעולם הספורט התחרותי יודעים שתזונה נכונה היא חלק מהדרך להצלחה.
למרות החשיבות של תזונה נכונה בספורט, אני מכירה ספורטאיות שבגיל ההתבגרות התחילו לפתח הפרעות אכילה, ועד היום נאבקות לחזור לעולם הספורט. היום ההסתכלות על דימוי הגוף הנשי מושפעת פעמים רבות ממה שאנחנו רואים אצל דוגמניות, וקשה להבין שגוף רזה הוא לא בהכרח גוף בריא ויפה. אני שומעת הרבה בנות שרוצות להתחטב, אבל הן מדברות רק על האוכל ומחליטות על דיאטות באופן לא מבוקר. חיטוב קשור קשר ישיר לספורט. צריך לשמור על איזון ולא להגזים, כי אין דבר יפה יותר מגוף ספורטיבי ובריא. עצוב לי להיתקל בנערות ובנשים ספורטאיות ולא ספורטאיות שמפתחות בעקבות העיסוק בגוף, הפרעות אכילה ולא תמיד מצליחות להתאושש ולחזור לחיים נורמליים.
מניסיוני האישי, אני יכולה להמליץ לכל ילד וילדה, עם או בלי הפרעות קשב לעסוק בספורט (לא בהכרח תחרותי), מכיוון שהתרומה של הספורט לעיצוב האישיות גדולה. אני מקווה גם לראות יותר ויותר בנות במגוון ענפי ספורט. אני מאחלת לכל ילד או ילדה למצוא ענף ספורט שאליו הוא מתחבר וליהנות ממנו.
הכותבת הינה אתלטית במועדון מכבי הישגים ראשון לציון, שיאנית ישראל בהטלת כידון עד גילאי 23 (44.47 מ')
מה דעתך על הכתבה?