נאמר שרונאלדו ומסי משחקים ביחד באותה קבוצה ומסתדרים נפלא ביניהם, משלימים זה את זה, הבנה עיוורת שוררת ביניהם – כזאת הייתה נבחרת ההוקי של ברית המועצות, היא הייתה יכולה לפרק כל קבוצת NHL שהייתה מתייצבת מולה, אז איזה סיכוי היה לסטודנטים האמריקאים?
טורונטו ראפטורס גורמים לי להתעורר בשלוש לפנות בוקר ולצפות בסדרת גמר ה-NBA בשידור ישיר, משהו שלא עשיתי כבר הרבה מאוד שנים. האפשרות שהם ילכו השנה עד הסוף זו התרחשות שצריך לעקוב אחריה כשהיא קורית, לחוות אותה. לא לקבל דיווחים, כי זה אירוע שידברו עליו עשרות שנים במקרה שאכן יתממש. הראפטורס מפתיעים כי הם לא ידועים כקבוצה שהולכת עד הסוף. הם קבוצה מקנדה, וקבוצה מקנדה לא הולכת עד הסוף ב-NBA. זאת אקסיומה. ב-24 שנותיהם בליגה הם לא עשו שום דבר שיסתור את הנחת היסוד הזאת.
שחקני טורונטו. ילכו עד הסוף? (AFP)
החל מעונת 2013/14 טורונטו היא אחת מארבע הקבוצות הטובות במזרח. פעם אחת הגיעה לגמר האזורי ופעמיים לחצי הגמר. את העונה הרגילה היא סיימה השנה במקום השני במזרח, שזה במסגרת היכולות המוכרות שלה. זו הייתה עונה סטנדרטית במונחים שלה, לא יוצאת דופן. הליגה ראתה את הראפטורס השנה ולא התרגשה. זה ידוע – הראפטורס מנצחים עד שמגיעים הרשעים מהצד השני של הגבול ומסלקים את הקנדים מהמגרש. לא משנה מי ישחק שם, הם תמיד קנדים במונחים של יחסי כוחות, והקנדים טובים אבל רכים.
הקנדים האלה בנו לעצמם שם של ארגון סולידי בעיר שטוב לחיות בה. כך היא גם שווקה על ידי מרבית כוכבי ה-NBA שעברו דרכה: דיימון סטודמאייר, מרכוס קמבי, וינס קרטר, טרייסי מקגריידי, כריס בוש ורבים אחרים. טורונטו הייתה זקוקה לעדויות האופי שלהם כי שחקנים רבים לא רצו להגיע לשם: זו לא אמריקה, קר שם, הכלכלה אחרת, המיסוי אחר – הם חשו שנדפקו כשהראפטורס בחרו בהם. רבים סירבו לטריידים. כששוכנעו והתרצו גילו ארגון חזק, קהל תומך, עיר מטרופולינית שוקקת חיים, מולטי אתנית, סובלנית ופתוחה. ניו יורק של קנדה. לא מה שחשבו כשהגיעו לשם. אבל בטורונטו לא הולכים עד הסוף. המייפל ליפס, קבוצת ההוקי קרח של טורונטו, לא זכתה בסטנלי קאפ מ-1967, אז למה שהראפטורס יביאו לעיר אליפות NBA?
הראפטורס והווריירס נפגשו פעמיים בעונה הסדירה ובשני המשחקים טורונטו ניצחה. באורקל ארינה של גולדן סטייט הם ניצחו בהפרש גדול. בתום המשחק הראשון בסדרת הגמר, דריימונד גרין אמר שלא הכיר את פסקל סיאקם, הפורוורד של הראפטורס שעליו שמר. דריימונד גרין הוא לא הטיפוס שמקל ראש ביריביו או מתנשא עליהם. גרין הוא חתול רחוב, הוא לא יפספס שום דבר שיכול לאיים עליו.
פסקל סיאקם בן 25, שנה שלישית בליגה, קמרוני שהגיע לארצות הברית בגיל 16 ונבחר 27 בדראפט מניו מקסיקו סטייט, מכללה שמקפידה על יושרה ולא מבטיחה לאף שחקן שהיא מגייסת כי דרכה יגיע ל–NBA. קומץ מבוגרי תכנית הכדורסל שלה המשיכו הלאה למקצוענים.
פסקל סיאקם. שחקן טיפוסי של הראפטורס (AFP)
סיאקם הוא שחקן טיפוסי של הראפטורס. רוב הקבוצה, להוציא את קוואי לנארד, מורכבת משחקנים לא מוכרים, חלקם זרים, שאותרו וטופחו על ידי הפרנצ'ייז. סיאקם מאפיין אותם – אאוטסיידר, שחקן שעוד מתפתח, לא הכירו אותו, לא ספרו אותו עד שהרגישו אותו ואז זה כבר היה מאוחר מדי.
למשחק השני גרין כבר הגיע מוכן. במהלך אחד מפסקי הזמן במשחק הראשון, לקראת סיומו, כשהיה ברור שלנארד שולט במשחק הזה, העיר אחד הפרשנים שליוו את המשחק כי לכל אורך הקריירה שלו איש לא היה יכול לצפות שקוואי יתפתח לשחקן שהוא. פספסו אותו, הוא אמר אמר. כולם פספסו אותו, לא נמצא אחד שהאמין שרף ההשתפרות של קוואי הוא אינסופי. תמיד חשבו שזהו, זה הטופ שלו, אין אפשרות שטמון בו עוד.
לפני חמש שנים, בעונת 2013/2014, לנארד היה ה-MVP של סדרת הגמר. הוא היה בן 22, שנה שנייה בליגה, והוביל את סן אנטוניו ספרס לתואר החמישי שלה, אחרי 1:4 על מיאמי היט, עם ממוצעים של 17.8 נקודות ב-61% מהשדה, 58% בזריקות לשלוש ו-6.4 ריבאונדים למשחק. הוא עצר במהלך הסִדרה את לברון ג'יימס, אבל כמה קבוצה שגרג פופוביץ מאמן וטים דאנקן, טוני פארקר ומאנו ג'ינובילי משחקים בה יכולה להיות שלך? לכן עלתה השאלה אם קוואי יכול לעשות זאת גם בלעדיהם.
דני גרין וקוואי לנארד. התעלות מרשימה (gettyimages)
קוואי מתפתח לאטו, שלב אחרי שלב. הוא לא נחשב לכוכב על בתיכונים ולא במכללות. הוא נבחר 15 בדראפט מסן דייגו סטייט, מכללה קטנה בדרום קליפורניה. עד תחילת הפלייאוף הנוכחי באזור המזרחי, עולם ה–NBA הכיר בו כאחד מהסופרסטארים שלו: דוראנט, ווסטברוק, הארדן, לילארד, לנארד ביניהם, כולם מתחת ללברון ג'יימס. אבל מתחילת הפלייאוף, וככל שסדרת הגמר מתקדמת, הוא ממקם את עצמו יותר גבוה – הכי קרוב למייקל ג'ורדן מכל המוזכרים לעיל. קוואי הוליסטי, הוא טוב בכל, אבל בעיקר הוא נותן את אותה הרגשה שג'ורדן נתן – כשהוא על המגרש, הקבוצה שלו תנצח. הוא אנטי–כוכב, מה שגם מעכב את ההכרה שהוא מקבל, ההכרה שהוא לא אחד מתוך כמה אלא ה־אחד.
העזיבה שלו את סן אנטוניו הריחה רע. הוא פילס את דרכו החוצה כמעט באלימות. משבר התחולל סביב הפציעה שלו, הוא נבגד, איבד בהם אמון, לא רצה לראות אותם יותר, לוקחים אותו שם כמובן מאליו, לא נותנים לו יחס של כוכב, גם לא כסף, הוא לא נקלט במועדון, הוא לא שייך – אלה הקולות שליוו את העזיבה שלו. קוואי לא שיחק כדורסל עונה שלמה, החוזה שבידיו הבטיח לקבוצה שתיקח אותו את שירותיו רק לשנה אחת. הגוף דפוק, גם הראש קצת, אף אחד לא קפץ עליו. קוואי לקח את היכולות העצומות אך לא מספיק מוערכות שלו למקום שלא מוערך מספיק.
זו תהיה שנה גדולה בספורט העולמי אם הראפטורס יקחו. בכדורגל שני אנדרדוגים מגיעים לגמר הצ'מפיונס; בכדורסל ה–NBA הולך לאאוטסיידרים.
מה דעתך על הכתבה?