החלום בצל הטרגדיה המשפחתית: החיים החדשים של חנן פדידה

בגיל 39, חנן פדידה כבר נמצא הרבה אחרי הפרישה. מי שהיה הלב הפועם של אוהדי אשדוד, הפך במרוצת השנים לסמל לימי העלייה של הפועל באר שבע לליגת העל ולחלוץ אהוד מאוד בבית"ר ירושלים של תקופת פניג'ל. מעשית, הוא פרש רק בשנת 2016, אבל הלב כבר לא היה שם שנתיים קודם. טרגדיה משפחתית הובילה לשינוי בחשיבה לגבי החיים, אבל בעיקר למחשבות על היום שאחרי.

"זה התחיל מהודעה על דימום בחדר הלידה", הוא משחזר. "היו לאחותי, אורטל ז"ל, שני תאומים בבטן. בהתחלה הודיעו לנו שהם לא שורדים. אחר כך גם היא לא שרדה. עד היום קשה לי להתאושש מזה", הוא מסביר. אורטל הלל, אז בת 27 בשבוע 25 להריונה, הגיעה לבית החולים עם תלונות שקשורות לכאב בטן וקשיי נשימה. כשהוכנסה לחדר לידה, פדידה לא האמין שזה יסתיים בטרגדיה – תחילת איבוד זוג התאומים ואז מותה של אחותו.

"עד היום קשה לי לדבר על זה. הייתי בעונת שיא במרמורק באותה תקופה, ומאז ירד לי האוויר. ידעתי שכדורגל אני לא מסוגל להמשיך לשחק", מסביר פדידה – שרשם חמש שנים במדי הפועל באר שבע ועוד כשנתיים במועדון הכי רועש בארץ – בית"ר ירושלים.

את השנתיים שאחרי הטרגדיה עוד העביר באדומים אשדוד ("שם כבר לא היה חשק, הייתי מעין מאמן-שחקן וידעתי שאפרוש") ומ.ס באר שבע ("ניסיתי, אבל זה היה הסוף"), אבל אוהדי האדומים זוכרים אותו לטובה מעונת העלייה ובכלל, מכמה הופעות בלתי נשכחות בליגת על. "כשאתה גדל באשדוד, החלום שלך הוא להגיע למועדון גדול. באר שבע עוד לא הייתה כזאת כשהגעתי. כשעלינו ליגה, התהליך רק התחיל. כשטרנר נכנס לתמונה, הגיעה האליפות. אבל כבר לא הייתי שם. את זה החמצתי", הוא נזכר.

בימים אלה, פדידה מרצה בנושא פציעות ספורט במרכז קהילתי באשדוד. בנוסף הוא מנהל בית ספר לכדורגל ברשת הקאנטרי של ההסתדרות. הוא עדיין אשדודי, אבל עובד בנס ציונה. בשנים האחרונות אימן בליגות המשנה – זה התחיל בהפועל אזור, שם שימש כמנג'ר מעל דקל מלכה, המשיך בבני יפו כמאמן והסתיים בעונה שעברה בגדרה ("הם פנו במחזור השמיני, הקבוצה הייתה במצב אנוש בליגה ב' והצלתי אותה מירידת ליגה").

בדרך לחלום ("אוי, הפועל באר שבע. אני מת לעמוד על הקווים בטרנר. זאת השאיפה"), הוא מחפש מועדון שבו יוכל לפלס את דרכו לצמרת הכדורגל הישראלי, בתור מאמן. "יש משאים ומתנים שאני מקיים בשבוע האחרון. אני מחכה להצעות, אבל לא לוקח כל דבר", הוא מסביר. "אני לא נעלם מהכדורגל, זה חלק ממני. עד המוות. גדלנו מזה, תמיד אהיה סביב זה".

לבית"ר ירושלים הוא הגיע בתקופת פניג'ל, לפני מכירת הבעלות לארקדי גאידמק. "הרווחתי את בית"ר של אותה תקופה, כי אוחנה היה מאמן ואבי נמני בהרכב. איזו עונה זאת הייתה", הוא נזכר. "כאשדודי, אתה תמיד שואף להגיע לבית"ר. זה חלום של שחקנים באשדוד. הגעתי לתקופה יפה, כבשתי שערים, כבר במשחק הראשון. אבל סיפור נמני היה בלתי נשכח. הוא היה מדהים. הוא הגיע למועדון לצדה של טראומה, כי הוא סמל במכבי תל אביב, אבל מה? תוך דקות הוא התאקלם. ממש בשניות. מכבי הגיעו אלינו, היה המון רעש סביב המשחק. בישלתי לברק יצחקי 0:1 קטן. ניצחנו. נמני ניצח את מכבי תל אביב".

אוהדי באר שבע זוכרים לו חסד, בעיקר בשל שיתוף הפעולה עם אוהד קדוסי. "הרבה שנים באר שבע רצתה לעלות, אבל ברגע שהגענו, כולם ידעו שנגיע לליגת העל. אני המשכתי, קדוסי עזב, אבל זאת הייתה התקופה הכי יפה שלי בקריירה. עד היום מאוהבים בי שם".

תקופות שונות

"לגמרי, היום זאת תקופה אדירה. אחרי העזיבה שלי, הגיעו תקופות שיזכרו כתקופות וואקמה והאליפות. כשאתה משחק במעבר שבין קבוצה טובה לקבוצה שעשתה היסטוריה, אתה מרגיש שאתה חלק ממשהו גדול. אנחנו חווינו תקופה בלתי נשכחת – האימונים בווסרמיל, האוהדים על הגדרות. זה היה משהו אחר. איך אני חושב שיזכרו אותי בבאר שבע? סגן מלך השערים, החלוץ שהעלה אותם ליגה ועשה כברת דרך גם בליגת העל. לא קל לשרוד חמש שנים במועדון כזה, שבו רוצים ממך תפוקה כל עונה".