ההמנון המצמרר שמורכבת משלל שפות, הילדים שמנפנפים בדגל, השניות האלה לפני שריקת הפתיחה בה הכוכבים הגדולים ביותר נושאים תפילה אל על. הגביע עם האוזניים הגדולות, ההפקה והבידור חוץ מהמשחק עצמו. ליגת האלופות תמיד הייתה פסגת הכדורגל, ואלו גם התמונות הראשונות שאני זוכר כילד.
כולנו גדלנו על שתי הקרנות של דיוויד בקהאם ב-1999, התרגשנו עם "נס איסטנבול" של ליברפול ב-2005, ואין ספק שליגת האלופות תמיד מתחה אותנו מקצה לקצה. היו משחקי גמר נהדרים שחלקם אף הוכרעו בפנדלים. אבל העונה הזו, 2018/19, היא משהו אחר לגמרי. עונה שמרגישה כמו חמש עונות – ושלא ייגמר לעולם.
עונה שהסתמנה כגדולה מכולן עוד בשלב שמינית הגמר. עונה שמוכיחה דבר אחד: אנחנו לא מבינים כלום בכדורגל. הנבואה ניתנה לשוטים. עונה בה הכדורגל לא הפסיק לרגש אותך, ולא חשוב איזו קבוצה אתה אוהד. עונה בה ראינו מאניה דיפרסיה תוך שניות – פפ גוארדיולה מעולם לא רץ מהר כל כך, אפילו בימיו כשחקן, כמו השער האחרון של מנצ'סטר סיטי נגד טוטנהאם, אלא שאז השער נפסל. עונה שעם כל הכבוד לאובססיה לגביע שהציגו יובנטוס בזכות כריסטיאנו רונאלדו, ברצלונה בגלל ליאו מסי, מנצ'סטר סיטי (פפ גוארדיולה לא זכה במפעל מאז 2011), פריז סן ז'רמן (לאחר כשלונות בשמינית הגמר והגרלה נוחה) ואפילו אתלטיקו מדריד שתארח את הגמר במגרשה הביתי – אף אחת מהן לא תהיה שם.
טוטנהאם חוגגת. "משחק הדמעות" (AFP)
"כדורגל, לעזאזל", אמר אלכס פרגוסון לאחר המהפך הדרמטי של מנצ'סטר יונייטד בגמר ליגת האלופות ב-1998/99 נגד באיירן מינכן, ביטוי שהשתמשנו בו העונה שוב ושוב ושוב. "אין מצב, זה לא יקרה", אמרנו כשאייאקס הנהדרת רצתה למחוק את ההפסד נגד ריאל מדריד – והיא הביסה אותה בסנטיאגו ברנבאו. הנחנו שיובנטוס של כריסטיאנו רונאלדו שהוציאה 1:1 באמסטרדם – תהיה משוכה קשה עבור הילדים המוכשרים אך הנאיביים, אבל ההולנדים ניצחו שוב מחוץ לביתם והשיגו 1:2. ודווקא כשחשבנו שהם פייבוריטים ברורים – מול טוטנהאם – נפלנו שוב בפח, וזה רק על קצה המזלג.
אמרו עליה שהיא צפויה ומשעממת – והנה, לראשונה מאז 2009 בגמר לא ישחקו לא ריאל מדריד, לא ברצלונה ולא באיירן מינכן. אמרו עליה שרק הכסף הגדול מנצח, אבל טוטנהאם וליברפול התגברו על יריבות עשירות מהן וייצגו את הממלכה בכבוד. אמרו עליה שהיא מלאה בטעויות שיפוט – והנה נכנסה לה מערכת ה-VAR ועשתה צדק, ואפילו הוסיפה עוד כמה דקות של תוספת זמן ודפיקות לב. זו הייתה עונה בה נרגענו מהמאבק הבלתי פוסק בין כריסטיאנו רונאלדו וליאו מסי, ויזכרו דווקא את הגיבורים החדשים: לוקאס מורה שבפ.ס.ז עשו הכל כדי להיפטר ממנו, והפך לאחד מחמישה שחקנים בלבד שכבש שלושער בגמר, ואת ג'ורג'יניו ווינאלדום, האיש שכבש צמד תוך שתי דקות.
זו הייתה עונה שלאו דווקא תיזכר כייחודית בזכות הכדרורים של ניימאר, מהלכי הטוטאל-פוטבול של אייאקס או הבעיטות לחיבורים של ליאו מסי, אלא בזכות הרבה לב ונשמה (מילים שיורגן קלופ ומאוריסיו פוצ'טינו חזרו עליהן שוב ושוב) וים של דמעות, מצד מאמנים מחויטים כמו פוצ'טינו שנישק את הדשא ואמר תודה, או שחקנים שמרוויחים מיליונים והתרגשו כמו ילדים.
ליאו מסי מאוכזב. עונה נהדרת שלו לא הספיקה (AFP)
השנה ראינו עד כמה לא פשוט להיות בעמדה הפייבוריט, ושגם משחק בית הוא לא ערובה להצלחה, רחוק מזה. 12 ניצחונות חוץ הושגו העונה בשלבי הנוקאאוט, נתון בלתי נתפס, ויותר מבכל עונה אחרת. המגמה שהתחילה בשמינית הגמר עם לא פחות משבעה כאלה, נמשכה גם בשלב חצי הגמר עם שניים.
"חגגנו והיינו כלכך קרובים לחצי הגמר וזה היה כל כך אכזרי", אמר גוארדיולה לאחר ההדחה ברבע הגמר. אבל זו בדיוק הסיבה בגללה אנחנו כל כך אוהבים את המשחק הזה. "אלוהים הציל את ליגת האלופות", נכתב בשער המארקה הבוקר לאחר ההישג המדהים של הספרס מול אייאקס. ונראה שרק אלוהים יודע מה מתכננות לנו ליברפול וטוטנהאם בגמר ביניהן ב-1 ביוני בונדה מטרופוליטנו. עונה מהסרטים חייבת פיניש מהסרטים. ביל שאנקלי אמר: "ש אנשים שחושבים שכדורגל זה עניין של חיים ומוות. אני מאוד מאוכזב מהגישה הזאת. אני יכול להבטיח לך שזה הרבה, הרבה יותר מזה". ואני רוצה לסכם את ליגת האלופות במילה אחת: תודה.
אייאקס חוגגת על חשבון רונאלדו, דווקא בטורינו. גם הוא נפל (AFP)
מה דעתך על הכתבה?