חוק וסדר: הקבוצות אחראיות להסתבכות עם משטרת התנועה

הספורט הישראלי בכלל, והכדורגל הישראלי בפרט, ספג בעבר לא מעט מהלומות טרגיות שנבעו מתאונות. החל מהתחשמלות (אנטוניו בונזי), תאונה ימית (אבי רן) ועד לתאונת דרכים קטלנית במהירות מופרזת ותחת השפעת אלכוהול (ניקולאי קודריצקי). היו גם תאונות שלא הגיעו למדורי האבל. אלא שבכל הפעמים הללו היה מדובר במקרים בודדים, לא עוקבים, ובוודאי שלא כאלה שחזרו על עצמם.

הטרנד האחרון, שבו שחקני כדורגל בליגת העל דורסים למוות ונמלטים מהזירה, מתהפכים עם רכבם או סתם נתפסים במהירות מופרזת – וכולם תחת השפעת אלכוהול – צריך להדיר שינה מעיני הקבוצות המוגדרות מקצועניות בכדורגל הישראלי. לא מדובר כאן במקרה אישי, עבריינות תנועה נקודתית או חריגה מכללי ההתנהגות הסטנדרטים בזמן החופשי. מדובר באנשים המייצגים קהילה. כדורגלן שחותם על חוזה עם קבוצת כדורגל הוא לא עוד עובד במפעל, הוא מייצג אותו. בשכבו ובקומו, במגרש ומחוצה לו, בקהילה ובשמה.

ולא די בכך. שחקן כדורגל מקצועני חייב להיות מקצועני 24/7. זמן חופשי, אוף דיוטי, זו לא פגרה, זה במסגרת העבודה. שחקן שבזמנו החופשי מחסיר שעות שינה, אוכל באופן לא מסודר, מעמיס על הגוף שלו אלמנטים מזיקים (אלכוהול, סיגריות, סמים, מזון שאינו מתעכל בזמן – אפילו סקס מזדמן על חשבון שעות שינה), הוא לא מקצועני ואינו יכול לבוא בחוזה מקצועני עם מועדון מקצועני. חד וחלק.

תמאש. זמן חופשי הוא לא פגרה (יוני אריאלי)

כאן צריכים להיות קודים ברורים וחתומים שבין המועדון לבין העובדים שלו. מי שיש לו קוד אתי, צריך לעמוד על כל אחד מסעיפיו ולהגיב מיידית על הפרה של קוד כזה, לרוב בהתרת החוזה ללא פיצוי. מי שאין לו קוד אתי, חייב לחבר אחד כזה, ולהתנות את המשך העסקת עובדיו בחתימה וביישום התקנון הזה.

ולא די בכך: זו צריכה להיות התניה של מנהלת הליגה בכדורגל, שהקבוצות והכדורגלנים שלהן הם הפרצוף שלה, הם הדרך שלה להשיג מימון מגורמים מסחריים להנעת המפעל הזה. מנהלת הליגה צריכה לדרוש מהקבוצות קוד אתי ואת יישומו כתנאי להעברת כספים. גם הקהילה עצמה – האוהדים והקהילה התומכת כספית – צריכה לדרוש זאת, כתנאי להמשך התמיכה במועדון.

עם כל ההתקוממות על התנאים המגבילים חסרי הפרופורציה שהוטלו על גבריאל תמאש (בטח לעומת הבראן החשוד שנהג שיכור והתהפך עם רכבו), בשורה התחתונה, אם הם אכן אשמים, דינם הציבורי חייב להיות זהה: סיום דרכם בכדורגל המקצועני בישראל.

רומן הבראן. התנאים חסרי הפרופורציה לא משפיעים (אודי ציטיאט)

זה לא יפתור את בעיית הקטל בדרכים וכנראה שגם לא יצמצם אותו, אבל הנצחת המצב הקיים – שבו אנשים האמורים לשמש דוגמה, נותנים דוגמא הפוכה ("אני כדורגלן, לי מותר, לא יעשו לי כלום, גם בחוק יש הנחות סלב") – רק תדרדר את המצב.

משחקי כבוד
במשחק המרתק בשבת הקרובה, בשעה שהמוני בית ישראל עוד יפקדו את חופי הים, תארח הפועל חדרה שתקועה במקום השישי את מכבי ת"א, שזכתה לפני באליפות בערך לפני חצי שנה. שישה שופטים, שניים מהם בניידת VAR, יעקבו אחר כל מהלך.

שעתיים וחצי לאחר מכן תארח מכבי פ"ת את מ.ס.אשדוד במשחק שאולי יוריד את אשדוד לליגה הלאומית, או שיסבך מאוד את מכבי פ"ת. חוץ מהמשחק – המרתק, לא לשכוח – בנתניה, אף משחק לא יזכה לליווי של שופטי VAR. למה? ככה החליטה המנהלת עוד לפני שלב הפיילוט. איך נאמר שם? יש רק שלוש ניידות, ולא כל המגרשים ערוכים ל-VAR. כלומר, כשבני יהודה מהפלייאוף העליון מארחת, אצטדיון המושבה ערוך. וכשמכבי פ"ת מארחת, אצטדיון המושבה אינו ערוך. אה, ובעונה הבאה, כשכל המגרשים יקבלו VAR, אז פתאום הכל יהיה בסדר?

אבי לוזון. הפעם הוא צודק בבקשה שלו (אריאל שלום)

אז נכון שאוטומטית כל מה שאבי לוזון מציע מקבל שליכטה של אנטגוניזם, אבל במקרה הזה כל אות בבקשה שלו הגיונית ומתבקשת. להזכירכם, בשבת במושבה יכולה קבוצה לרדת ליגה בגלל החלטה שגויה של שופט. אבל משחקי הכבוד, ההתעקשות ובעיקר הפרינציפ, ילוו את ניידת ה-VAR למשחק בין מכבי ת"א למושאליה.