אין מקריות בכך שאופיר חיים ואלישע לוי פוטרו כמעט בעת ובעונה אחת. גם אין להתפלא על הודעות הפיטורים, ומסיבה פשוטה: כשהתוצאות רחוקות מהציפיות, המאמנים הם הראשונים שהולכים הביתה.
אופיר חיים סיים שלשום (ראשון) את תפקידו בהפועל ת"א כאשר הקבוצה עדיין נאבקת על חייה בליגת העל. מיקומה, ובעיקר מיעוט הניצחונות שהשיגה עד כה (שניים בלבד), הלחיצו את המערכת. אולי ראשיה חשבו שעם בואו לקבוצה, בעיצומה של הליגה, היא תשנה כיוון ותזנק מיידית לעבר השליש הראשון של הטבלה. אולי.
במקביל הם ראו דווקא כיצד הפועל חדרה, שעלתה בצוותא עם הפועל ת"א, מנצחת בשבעה משחקים, עושה חייל, נושמת אויר פסגות, וייתכן שהתפלאו על כך. מכל מקום, הזמן שניתן לאופיר חיים היה מועט יחסית, ואין לי ספק שלכן אכזבתו של המאמן היא טבעית ומתבקשת.
שני המאמנים. לא פלא שהמשחק ביניהם נגמר ב-0:0 (אודי ציטיאט)
שונים לגמרי הם הדברים כאשר מדובר בפיטוריו של אלישע לוי ממכבי פתח תקווה. מי שחזר לאמן קבוצה בליגת העל אחרי קדנציה אחת בנבחרת ישראל לא שיפר את יכולתה של הקבוצה. המיקום שלה אכן מאכזב (רק שלוש נקודות מעל הקו האדום), והאמת היא שלאחר שני ההפסדים הרצופים 3:0 להפועל חדרה ו-2:1 למכבי חיפה, קשה להיות מופתעים מאוד מפיטוריו.
אלישע הוא עוד מאמן נבחרת שמגלה כי אם בהתאחדות לכדורגל מסיימים תמיד את כל הקדנציה, הרי שבליגה החיים שונים לחלוטין. כאשר התברר שהקבוצה עמה התחיל את העונה קרובה לאזור התחתית, באה הפרידה. זה היה חד וחלק. אלישע הגיע כדי להביא ערך מוסף, שעליו להשתקף גם במיקומה בטבלה. חיי מאמן הם כמעט תמיד חיים בלתי נסבלים. ועכשיו גם חיים ולוי יכולים להעיד על כך.
מה דעתך על הכתבה?