ביציאה ממוזיאון טייט עוצר אותי בריטי כסוף שיער, עם חותכת עליונה חסרה וחיוך שכמעט אי אפשר לעמוד בפניו (ולברוח משם). אשתו מתבוננת בי לצדו באמפתיה מהולה ברחמים. "שמתי לב לתיק גב שלך", אומר האיש ואני, בדומה לרוב הפעמים שפנו אליי כאן בלונדון, שוב מריח בירה. "כן, מה איתו?" אני שואל. הוא ממשיך לחייך ומזכיר לי, כי נראה שכחתי, איזה סמל מוטבע על גב התיק: "מאן יונייטד, אתה יודע, לא בדיוק הסמל להסתובב אתו עכשיו ברחוב".
"אה, זה", אני עונה ומוסיף מיד: "אני אוהד אותם מגיל שש, לא רק בזמנים הטובים". "ברור, ברור", עונה האיש, "זו גם מה שאשתי אומרת, היא איתם תמיד. זה רק אני שקשה לו עכשיו". הוא מצביע על סיכה עגולה על צווארון חולצת הפולו המהוהה שלו. לוקח לי רגע או שניים לזהות את כבוד המלך אריק קנטונה. עכשיו שנינו מחייכים.
"תגיד", הוא ממשיך, "מי לדעתך אשם במצב, מוריניו או פוגבה?" כשאני עונה מיד "שניהם", אשתו מהנהנת. הוא שואל: "ומה אתה חושב, בימי פרגי זה יכול היה לקרות?" שוב אני מפתיע את עצמי במהירות התגובה: "בחיים לא!" שניהם מסכימים. אני ממלמל משהו על "נקווה לזמנים טובים יותר" ונפרד מהם. בלונדון, עם כל הקבוצות המנצחות שמסביב, שלושתנו מרגישים שהסתיים הרגע מפגש של תא מחתרתי של משהו שכנראה עוד יחזור, רק שאיש לא יודע להגיד בדיוק מתי.
לפרגי זה לא היה קורה. מוריניו ופוגבה במהלך ההפסד 3:1 לווסטהאם (Gettyimages)
24 שעות לפני כן התיישבנו אשתי ואני על המושבים שקנינו ביציע "בובי מור" באיצטדיון של ווסטהאם, בשורות התחתונות מאחורי השער, היכן שמצטופפים בדרך כלל אוהדים קנאים שלא יכולים להרשות לעצמם מקום באחד היציעים המרכזיים. ביציע "בובי מור", מתברר לי במהירות, אף אחד לא יושב אלא אם כן הוא מקבל טלפון דחוף מהבנק, או כאב לא מוסבר בצד שמאל. פעם היו מאחורי השערים יציעי עמידה. היום יש מושבים נוחים, אבל האוהדים, מתוך כבוד למסורת ממשיכים לעמוד משריקת הפתיחה עד שריקת הסיום. כך או כך, לא באתי עד הנה כדי לשבת על כיסא פלסטיק. באתי לראות מקרוב, בלי תיווך טלוויזיוני, מה התקלקל כל כך בקבוצתי האהובה.
כשעתיים לאחר מכן אני מתיישב בין אלפי אוהדים עומדים, הלומי בירה, ששרים במלוא גרונותיהם שירי ניצחון ולעג ליריבה המובסת, קו נטוי מושפלת. אני שואל את עצמי שוב מה התקלקל ומבין שהחלק הכי קשה בתשובה לשאלה זו הוא להחליט מהיכן להתחיל. חשבתי שאראה מאמן באבדן שליטה, שהפך זר לשחקניו, שמתכסח בפומבי ובחדרי חדרים עם כוכביו הגדולים, שממשיך לנסות עסקים כרגיל, למרות שכולם כבר יודעים שהוא הולך הביתה. אז כן ראיתי – ועוד איך. כשמוריניו עמד שם על הקו עם הידיים בכיסים, לבטח זחל אל אוזניו גם השיר שאוהדי ווסטהאם זימרו ממש לכבודו, עם הפזמון הכובש "מעיפים אותך על הבוקר!", לפי המנגינה הקובנית הידועה "גואנטנמרה". אי אפשר היה להחמיץ זה.
הכשלים של יונייטד אולי מתחילים בז'וזה מוריניו, אך לבטח לא מסתיימים בו. התבוננתי בהם, ב-14 השחקנים שהפסידו 3:1 לקבוצה הלונדונית הכי חלשה בפרמיירליג, תוך שהם מתירים לשחקניה להשפיל אותם במשולשים ו"הולה" כבר בסביבות הדקה ה-70. התבוננתי בהם – וחיפשתי צדיקים.
"מעיפים אותך על הבוקר". אוהדי ווסטהאם מקניטים את ז'וזה מוריניו (Gettyimages)
אשלי יאנג, שחקן שתמיד חיבבתי, אכן נלחם כמו נינג'ה קשיש באגף הימני והצליח לעצבן את כל אוהדי ווסטהאם מסביבי. מפעם לפעם הוא גם הכניס כדור חזק מדויק בחצי גובה לרחבה, שם המתין רומאלו לוקאקו, שלא הצליח להשתלט אפילו על כדור אחד באזור המסוכן במהלך המשחק כולו. ועדיין, לוקאקו מעורר אימה בכל חוליית הגנה, מה שאי אפשר לומר על אנתוני מרסיאל, האיש שחזר מהכפור להרכב הראשון על חשבונו אלכסיס סאנצ'ס. למרסיאל היה משחק כל כך חלש ועלוב שבאיזשהו שלב אפילו הוא הצליח להפנים את זה, וממש נראה בורח מהכדור, כמו מתחנן לחברים שלא יביישו אותו, חלילה, במסירה מדויקת, כי הוא פשוט יתחיל לכדרר בייאוש מטורף, עד שרגל ווסטהאמית תשים לזה סוף בקלילות.
מאחורי הצמד-חמד האלה הלך, שלא לומר רקד לו, איש המריבה, מי שלא טורח אפילו להקשית כשהוא משתין על המנג'ר שלו, הילד הכי עשיר והכי חוצפן בכיתה, זה שמסית שורה ארוכה של "מיניונים" וגורם להם לחשוב שהוא יותר חזק מהמורה. במשחק עצמו, פוגבה הולך ואז פתאום רץ כדי להראות שאכפת לו. אפילו ראיתי ממנו גליץ' מוצלח ועדיין, האיש רקוב מהצלחה ויחסי ציבור, עושה טובה ענקית שהוא על המגרש, הורס התקפות מוצלחות במסירות עלאק מתוחכמות שמגיעות היישר ליריב. בקיצור, אסון מוחלט – שום דבר שאלכס פרגוסון לא ראה כבר בקדנציה הראשונה של פוגבה ביונייטד.
אז, כאשר מוריניו מחליף אותו בדקה ה-70 ומכניס במקומו ילד שעדיין אכפת לו (תודה, מרקוס ראשפורד!), פוגבה יורד לחדרי ההלבשה כאילו גזלו ממנו או רצחו לו את ארלוזורוב. אלוהים, תפילת ביניים קטנה: עשה שזה לא ייגמר רק בהליכה של מוריניו. השחקן הדוחה הזה, על שלל תספורותיו, צריך – סליחה: חייב – לקחת את הכישרון הגדול שכנראה יש לו למקום אחר. ולהפסיק להרוס מבפנים את מנצ'סטר יונייטד.
הורס את מנצ'סטר יונייטד מבפנים. פול פוגבה (Gettyimages)
העפתי מבט אחורה, למקום הכי בטוח שלנו בשנים האחרונות, אל השער ואל דויד דה חאה. אז נכון, לא פשוט לבוא בטענות לשוער הניצב מאחורי הגנה הכוללת גמד חלשלוש כוויקטור לינדלוף וחייזר בעל צמה העונה לשם כריס סמולינג. ועדיין, דה חאה נראה כל כך מנותק ואדיש מול ווסטהאם, שבא לי לפרוץ למגרש ולצרוח עליו שכאן לא המונדיאל, שכאן הפרמיירליג והמשחקים חשובים באמת. אבל מכיוון שנותרתי עומד במקומי ביציע, דה חאה סיים עוד משחק חלש ויונייטד כבר עם 12 שערי חובה, עם ספיגת שער אחד לפחות בשישה מתוך שבעה משחקיה מפתיחת העונה.
עם פלאיני ומקטומיני הצעיר בהרכב, יונייטד נראתה מול ווסטהאם גרוע אפילו יותר מאשר בהפסדיה הקודמים בליגה ולא הותירה מקום לספק באשר להיעדר היכולת שלה לפרוץ הגנה מאורגנת. "לא הרגשתי, בשום שלב, איום ברחבה שלנו", סיכם היטב מנואל פלגריני, מאמנה של ווסטהאם. וכאשר הערה כזו באה ממאמן כה בינוני, המופקד של קבוצה כה אפורה (מחוזקת בפיליפה אנדרסון, ארנאוטוביץ' ו… לינדלוף) – עומק הבור ברור ומפחיד.
יונייטד לא נראית כרגע כמו קבוצה שתחולץ מיידית גם במגע הקסם של זידאן, על אף שבכדורגל אף פעם אי אפשר לדעת. זה לא רק התוצאות הגרועות בשבוע האחרון, אלא גם המפגשים מול המאיימים מול ולנסיה, יובנטוס וסיטי שממתינים ממש מעבר לפינה. כמה החלטות גרועות, עוד כמה תצוגות נפל של שחקני מפתח, עוד אי אלו לכלוכים על צלחות הפטרי של הצהובונים הבריטיים – והקבוצה הזו, שגם ככה מורכבת ממיליונרים צעירים שיודעים בביטחון מהיכן זורחת להם השמש, עלולה להתפרק ממש וברעש גדול. מבחינת הרוב המוחלט של אוהדי הכדורגל באנגליה – כל אלה שלא יונייטד, וגם כמה שכן – זו ההצגה הכי טובה, מספקת ומהנה בממלכה. מבחינתם, מוריניו ופוגבה מוזמנים להמשיך להתקוטט לנצח.
עלולה להתפרק ממש וברעש גדול. מנצ'סטר יונייטד (Gettyimages)
מה דעתך על הכתבה?