יעקב שחר תקוע: נגמרו ימי התחרותיות של מכבי חיפה

יעקב שחר רואה את הקבוצה שלו מפסידה בבית ללוזונים. הקבוצה שלו מובילה, הלוזונים משווים ובשניות האחרונות מנצחים. בלי מנור סולומון. הלוזונים לא העלו אותו כי לא רצו לסכן את הנכס, הוא סובל מרגישות כלשהי, בעוד משחק ליגה שהניחו כי ניתן להסתדר בו גם בלעדיו. יש ללוזונים ראייה מקצועית שלא הייתי מערער עליה. בלי סולומון, יוסי בניון הוביל אותם. גם אותו שחר מכיר מאיזשהו מקום. שחר סופג הכל, עונה אחרי עונה, משחק אחרי משחק, הכל מוטח בפניו. 

הוא לא יכול לשים את האצבע ולהגדיר מה לא עובד. הוא עושה את הכל, לא חוסך מקבוצתו, אבל זו לא מגיבה, היא חסינה לשינויים שהוא יוזם, היא דוחה אותם. שחר נשיא אקטיבי. לא חשוב את מי הוא מחתים ואת מי הוא ממנה -קבוצתו תמית אותו ותעקר אותו מיכולותיו. שחר יכול להבחין בדבר אחד שחוזר על עצמו כמעט בכל משחק ונגד כל יריבה: הקבוצה שלו פחות תחרותית, היצר שלה לנצח פחות משל יריבותיה, מכבי חיפה ממצמצת ראשונה. זה נראה כבר כמו תרבות ארגונית.  

בשנים שבהן ביססה את ההגמוניה שלה בכדורגל הישראלי – כמעט שלושה עשורים החל מאמצע שנות ה-80 של המאה שעברה שבהם לקחה 12 אליפויות, שבע סגנויות וחמישה גביעי מדינה, מרביתם בתקופתו של שחר כנשיא המועדון, חיפה הייתה חזירית כפי שבאר שבע היום וכפי שמכבי תל אביב מאז ומתמיד. היא רוקנה קבוצות מכישרונותיהן, לא היה מצב שילד מוכשר יגדל בכפר סבא והלוזונים יגיעו אליו לפני שחר. הוא היה האלפא דוג של הכדורגל הישראלי. השאלה איפה יוסי בניון ישחק עד שיימכר לקבוצה אירופית אף פעם לא עמדה על הפרק. גם לא איפה חיים רביבו ישחק. אצל שחר, רק אם שחר ירצה.  

שחר ביציע. בחר שלא להשתגע (ערן לוף)

על שחר אף פעם לא נאמר שהוא נוהג בחזירות. אצלו זה תמיד התקבל כהחלטות עסקיות נקיות שארגון גדול ומצליח מקבל כשברצונו להשליט ולקיים את ההגמוניה שלו. בפועל שחר עשה אז את מה שברקת עושה היום – קנה כל מה שעניין אותו. שחר עשה גם דבר נוסף: הוא גידל את השחקנים הכי טובים בארץ. אבל כל זה היה אז. היום הוא מגדל את זנטי. היום הוא מגיש הצעות ונענה; תודה, נחזור אליך.   

מכבי חיפה קבוצה מתה, גביע הטוטו לא ישנה לכאן או לכאן. שחר משקיע כבר שנים באחוזת קבר, זו תרומה לקהילה, אין לה תוצאות על המגרש, שם חיפה לא מתחרה כפי שמתחרה קבוצה הישגית שיש לה מוניטין להגן עליהם. היא רובצת מנומנמת, נוח לה איפה שהיא. זו אווירה שאופפת, שואבת ומכבה את כל מי שמגיע לשם.

רובי שפירא ז"ל, ארקדי גאידמק, אלכס שניידר, מיץ' גולדהאר ואלוןנה ברקת באו ושפכו כסף על קבוצותיהם. שחר, ממרום מעמדו, בחר לא להשתגע. זה נראה כמו מדיניות שפויה של איש עסקים שרואה לטווח ארוך ולא עושה עניין מכל מתחרה חדש, פזרן וטיפש שבא לרגע ועושה טעויות ששחר כבר שכח שביצע. הוא בחר שלא להשתגע אבל בארגון שלו הבינו שבחר לא להתחרות, כך זה חלחל למטה.  

שחר עם רמי גרשון. הבוס החליט להפסיק להתחרות (ערן לוף)

זה רושם שנוצר והוא רק הולך ומתחזק ככל שהשנים חולפות והרפיסות של חיפה נמשכת – אם קבוצה אחרת ממש רוצה ובעליה מוכנים להשקיע, שחר לא יתחרה בהם. בשום דרך. לא מחוץ למגרש ולא על המגרש. הסדר החדש שייקבע מקובל עליו. הכסף של גולדהאר והניהול הזר של מכבי תל אביב היו לוקחים 20 אליפויות רצופות אם זה היה תלוי בו. אם הם כל כך רוצים, אם זה כל כך חשוב להם, שייקחו. זה לא מקרי שבאר שבע קמה על מכבי תל אביב וריסקה את ההגמוניה שלה, לא חיפה.   

הנה  שאלה ששחר לבטח לא שואל את עצמו: מי אחראי לאווירה שאופפת את הבאים בשערי המועדון והופכת אותם לזומבים מעוקרים מיצר תחרותי. שחר מנהל מספיק מנוסה כדי להבחין ברפיסות המכלה והמידבקת הזאת ולתהות מאיפה היא מגיעה. נראה שמהסביבה המידית שלו, אולי ממנו עצמו, משהו שהוא משדר גורם לאווירה הזו לשרור במועדונו. השחקנים הם האחרונים לתהות לגביהם. הוא יודע מה שכטר, עטר ועידן ורד נתנו אצלו ומה הם נותנים במועדונים אחרים. עצמותיהם נאספו, הם הולכים.

ברקת החלה לגשש את דרכה בכדורגל המקומי ב-2004. ב-2007 רכשה את הפועל באר שבע. שחר היה האדם לעקוב אחריו בשנים האלה. ממנו כולם ביקשו ללמוד, היה לו מעמד הגמוני, הוא הגיע לאירופה הרבה לפני הכדורגל הישראלי, הוא היה מופת של ניהול מועדון כדורגל הישגי.

ברקת וצלחת האליפות. מתחרהולא מוותרת (דני מרון)

שחר הגיע וביסס את מעמדו. הוא מוכן לחלוק, גם לאחרים מגיע. כשהאחרים יגיעו, הוא יזוז. זאת הגישה שלו מאז התבסס. נראה שלברקת יש טמפרמנט אחר. כשהיא מגיעה, עד שהיא מגיעה, היא לא חולמת להרפות. היא לא מעלה על דעתה את האפשרות שתיתקע עם המועדון שלה איפה ששחר תקוע עם שלו, רק כי לקחה כבר כמה אליפויות.

ברקת פונה לקהל שלה ומסבירה את הבליץ שערכה בקבוצה. מדבריה עולה שזה אקט ניהולי שהתחייב נוכח מצב חדש שנוצר והכתיב צורך בשינוי מדיניות המועדון. הרכישות המהדהדות, הסילוקים המבישים, כולם נבעו ממדיניות חדשה שיישומה יקר, כואב, משפיל לעתים, אבל הכרחי. ברקת הבהירה – אין לה כוונה להשלים עם המצב הקיים כפי שהוא החל להסתמן. היא מחויבת לתקן אותו מידית. היא מתנצלת מעומק הלב בפני כל מי שנפגע.

מנהלים נמדדים בין היתר ביכולתם להימנע מסכסוכי עבודה. הם אמורים לצפות  אותם עוד בטרם התרחשו. על פי הכלל הזה, מנהלים של מועדון כדורגל אמורים למנוע מקבוצתם התפרקות. את המנהלים של באר שבע אי אפשר להאשים בזחיחות ובקוצר ראות. הם לא נחו גם בשנות השליטה שלהם, היו דרוכים וערניים ולא החמיצו הזדמנות לרפד את עצמם בעוד מגן ועוד קשר, שיהיה בסטוק, לימים קשים.

גולדהאר. מול הכסף שלו, שחר נותר מאחור (דני מרון)

באר שבע חשבה קדימה ואגרה אבל את ההתפרקות נראה שאי אפשר למנוע: קבוצות גדולות מתפרקות ברעש גדול. כמעט אף פעם לא נראית העברה שקטה ומסודרת של שושלת אחת שסיימה את דרכה בשושלת אחרת שתחליף אותה. נבחרת ספרד התבזתה בשני מונדיאלים וביורו שביניהם רק משום שהתקשתה להיפרד מהכוכבים שלה ולהחליפם באחרים, גם כשהיה ברור שאין להם יותר מה לתת. אני רואה את גרג פופוביץ' מניח לשושלת שלו לקמול רק משום שסירב לחתוך ולהיפרד מכוכביו הגדולים, עוד לפני שאיבדו צעד, כדי לבנות את הקבוצה הבאה שלו שתמשיך את השושלת שהקים. 

אלכס פרגוסון וביל בליצ'יק הם הבולטים שבמכונני השושלות. פרגוסון בנה, ניווט וניהל כמה קבוצות שקיימו את השושלת שהקים ביונייטד. בליצ'יק מתחזק את שלו בניו אינגלנד כבר 18 שנים. שניהם אנשים אכזריים, למיטב ידיעתי אף פעם לא התכחשו לפרט התדמיתי הפעוט הזה שדבק בהם. מהו לעומת כינונה של שושלת. פרגוסון סילק מיונייטד כל כוכב ברגע שהפך גדול מהקבוצה בעיני עצמו. פרגוסון לא חיכה, הוא חתך: את בקהאם, את קין, את רונאלדו, את ואן ניסטלרוי. מנהלים של שושלת יודעים מתי מתבקש שינוי, מתי לשלוח אחד ולהביא במקומו אחר, גם כשהמוחלף נתפס כמי שאין לו תחליף. לרקורד, למעמד ולייחוס אין שום משמעות.  השושלת של בליצ'יק נשענת עליו ועל טום בריידי. כל היתר חלקי חילוף. בליצ'יק ייפטר מכל אחד שעצם קיומו במועדון מסכן במשהו את השושלת. זו החשיבה שלו, רק הוא יודע את הסיבות, אף אחד לא מקבל דין וחשבון.

ברקת. רואה את שחר מאבד תוקף (דני מרון)

היצר התחרותי של ברקת מפותח משל מתחריה הגדולים, שחר וגולדהאר. מכבי תל אביב איבדה לבאר שבע שלוש אליפויות והתנהלה בנינוחות תחת ההגמוניה של באר שבע ומתוך קבלה. היא לרגע לא נראתה כמי שיוצאת מגדרה כדי להשיבה אליה. אולי כי הבעלים שלה חי בקנדה. ברקת קנאית לקבוצה שלה, מחויבת לה יותר, היא לא תאפשר לשושלת שלה להירקב ולא תחכה שנים עד שאחרת תקום תחתיה, אם תקום. בני אדם שמחויבים לשושלת שלהם הם קילרים. זה לא תמיד אסתטי, גם לא אצל פרגוסון ובליצ'יק.

ברקת לא נאבקת על ההגמוניה שלה, היא מתאבדת עליה כמו שאומרים בכדורגל. השמות הכי גדולים ישחקו אצלה, את מי שצריך לזרוק היא תזרוק. היא רואה את שחר מאבד תוקף, את מכבי תל אביב מתנהלת בנינוחות ומתוך מחשבה שהשנה סוף-סוף הגיע תורה. לברקת זה לא יקרה, היא לא תניח להלך הרוח הזה לחלחל, היא תעשה את כל מה שצריך, את כל מה שהיא יכולה, בלי למצמץ, בלי לגמגם, בלי להתחבט. ברקת לא מתלכלכת. היא רק מסגירה את היצר התחרותי שלה.