איני יודע מה עמד מאחרי הרעיון להתיר שוב לקהלי חוץ לפקוד את ה"משחקים" בין בית"ר ירושלים לבני סכנין, אבל נדמה שהרעיון הבסיסי טובל בפופוליזם מזוקק. לא סתם המילה "משחקים" מופיעה במרכאות. מאז עלתה איחוד בני סכנין לליגת העל ב-2003, אין שום קשר בין המפגשים שלה עם בית"ר ירושלים לכדורגל, גם אם יש תוצאות, מחולקות נקודות ומובקעים שערים. כל הגישה למשחקים האלה אינה טבעית, אפופה פוליטיקה ומחייבת היערכות ביטחונית – לא רק בטיחותית – שכמעט ואינה קיימת באירועים אחרים בישראל.
את הדברים הללו צריך לומר בלי מחסום אחד של פוליטקלי-קורקט. או אם לצטט את המאמן אלי כהן, עוד מהימים שלבני סכנין קראו בכלל הפועל טייבה: "זה מפגש בין יהודים לערבים". ככה אמר, בלי שום כוונה רעה. פשוט הגדיר את המפגש הזה כהנצחת הסכסוך היהודי-ערבי: לא משחק בליגה הישראלית, לא משחק על שלוש נקודות – מפגש בין יהודים לערבים. ולא מהצד היפה שלו.
אז נכון, לבעלי בית"ר משה חוגג יש כוונות טובות שגובלות באוטופיה נאיבית, וליו"ר בני סכנין מוחמד אבו יונס יש רצון להוריד קוף מהגב, אבל החזרת קהלי החוץ למפגשים האלה בלי שהשתנו התנאים הסביבתיים, תחזיר לטדי ולדוחא את הממד הנפיץ. שהרי המפגש הזה הוא גם כרטיס הכניסה של השוליים הסהרוריים בחברה הישראלית – הימין הקיצוני והתנועה האיסלמית – לפריים טיים הטלוויזיוני.
אוהדי סכנין במשחק מול בית"ר ירושלים. (צילום ארכיון – ערן לוף)
בסכנין נשמע "ברוח ובדם", ובירושלים – "מוחמד תעשה קפה". וזה עוד הצד הפולקלוריסטי, כי היכן שהעין הכחולה לא תראה, יצוצו פרצי האלימות: מעשי לינץ' בחניון קניון מלחה, או אוטובוסים נצורים בפארק אוסטרליה, ואוהדים שמגיעים מרוטים אחרי שעברו בידוק במשך חצי משחק.
נכון, כדורגל נועד לאוהדים, והבסיס הקהילתי של ליגת העל הוא הבסיס הקבוע. אבל זה לא כדורגל, ובחלק מהמשחקים הבסיס הקהילתי מאבד את הערך הספורטיבי. לצערי, לא בשלה העת לשחרר את הרסן. החברה הישראלית מחדדת את קטביה, מקצינה את רוחותיה, לא מתקרבת כי אם מתרחקת. הפוליטיקה חודרת לתחומים שאמורים להיות סטריליים, ופוליטיקאים מנצלים את האירועים כדי לעשות לעצמם הון פוליטי. החלטות דרקוניות נועדו להיבחן לאורך זמן. נדמה שכאן אפילו לא הושקעה מחשבה.
מה דעתך על הכתבה?