זה לא סתם שמכבי תל אביב היתה בהלם כאשר נשמעה ביום חמישי שריקת הסיום למשחקה הביתי עם סארפסבורג הנורווגית. מכבי אמנם ניצחה בו בתוצאה 1:2, אבל בסיכומו של המאבק הכפול היתה זו האורחת שעלתה לשלב הבתים של הליגה האירופית.
אכן , הלם היא בהחלט מילה שהתאימה למה שקרה באיצטדיון בנתניה. שכן מכבי תל-אביב כבר הובילה 0:2 בעיצומה של המחצית השניה, נראתה מצוין והמשיכה ללחוץ על יריבתה המתגוננת. אלה היו רגעי המומנטום, וכידוע מומנטום יש לנצל כדי להמשיך להכות בברזל החם.
אלא שבהדרגה החלה התמונה על כר הדשא להשתנות. הקבוצה הישראלית נרגעה, משום מה, ובמקביל החלו השחקנים האורחים להעביר את הכדור יותר ויותר למחצית המגרש של מכבי. דברים כאלה קורים בספורט, ולא תמיד יש להם תשובה המקובלת על ידי כולם. בדיעבד, תמיד אפשר לנסות לתרץ או להסביר זאת, אבל תסכימו עמי שהנושא הזה כלל לא היה עולה לו לא נקבעה בעיטת עונשין מ-11 מטרים לחובת הצהובים. בסיכומו של דבר, הפנדל הזה נוצל כידוע על ידי הקבוצה מנורבגיה, והוא שחרץ כמובן את גורל ההתמודדות הכפולה.
שחקני מכבי תל אביב מאוכזבים. היו חייבים להמשיך לתקוף (דני מרון)
במכבי תל-אביב הזכירו בסיום את מצבי ההבקעה שהוחמצו, ואת הדומיננטיות שסייעה לקבוצה להוביל 0:2, ודווקא משום כך האכזבה היא כה גדולה.
לפני שנים רבות אמר מאמן הכדורגל הגרמני הנס וייסויילר שכדורגל הוא משחק שבו חשוב לא להרפות ויש להמשיך להבקיע כל עוד אפשר, אחרת עלול הגלגל להתהפך. אגב, בכך הוא לא גילה את אמריקה.
זהו הלקח המר מהורדת הרגל מדוושת הבנזין. כי קבוצה גדולה מוצאת את הדרך כיצד להמשיך ולכבוש בדקות הטובות שלה, ובוודאי במשחק שממנו לא היתה דרך חזרה.
מה דעתך על הכתבה?