גל פיבך נחשב להבטחה גדולה במכבי תל אביב של תחילת שנות ה-90. הבלם שיחק בקריית שלום במשך חמש עונות וזכה עם קבוצת נעוריו בחמישה תארים, כולל שתי אליפויות בלתי נשכחות, אך לא הצליח לממש את הפוטנציאל והחל לנדוד ברחבי הארץ עד שתלה את הנעליים בגיל 40.
כעת, בראיון מיוחד שהעניק היום (שבת) לספורט1, פיבך מספר איך הכל התחיל, מה השתבש בדרך, ההבטחה שלא מומשה, המעבר המפורסם לעירוני אשדוד, ההצעה שקיבל מגרמניה, השנים הארוכות שבילה בליגות הנמוכות, הבלם הכי גדול בדור שלו והחלוץ שהיה הכי קשה לשמור עליו.
גל, נעלמת.
"אפשר לפגוש אותי בעיריית חדרה, שם אני עובד במוקד עירוני 106. במקביל אני משמש גם כמנהל מקצועי ומאמן במחלקת הנוער של מכבי ברקאי. זאת מחלקת נוער שנמצאת ליד פרדס חנה. המועדון מקבץ שחקנים צעירים מאזור חדרה והכפרים לאורך ואדי עארה. שילוב בין יהודים לערבים. אין לחץ מקצועי, ויש קבוצת בוגרים בליגה ג'. שחקנים כמו אוראל דגני, מרואן קבהא, איאד אבו עביד ומוחמד שכר החלו כאן את דרכם".
בוא נדבר על הקריירה שלך כשחקן. איך הכל התחיל?
"נולדת בראשון לציון ובלטתי במשחקים בשכונה ובבית הספר. הדמות הדומיננטית בתחילת הקריירה שלי הייתה אבא שלי, שרגא, שהלך עולמו לפני כעשר שנים. אבא היה שחקן נוער בסקציה נס ציונה ולמעשה הוא הגשים את החלום שלו באמצעות הקריירה שלי".
מי השפיע עליך לטובה במחלקת הילדים והנוער של מכבי ת"א?
"היו לי כמה מאמנים ענקיים. שמות כמו עודד הכט, בועז סולמי, חיים זייטנר, אברהם בכר, שמוליק חנין ואורי שהיינו. אנשים שהכניסו לנו לראש את המושג "מכביסט" ולימדנו אותנו שאנחנו מכבי תל אביב. השנתון שלי, 1976, היה אחד המשובחים של מכבי. היו בקבוצה שחקנים כמו האחים נחמן, חיים חג'ג' ואליעזר ספייר שהגיע מרעננה. זכינו בהרבה אליפויות וגביעים לאורך השנים".
היית קפטן בכל הנבחרות הצעירות. מה זכור לך מהתקופה הזו?
"העפלנו לאליפות אירופה בקפריסין עם נבחרת הנערים. המאמן היה גילי כהן. זכורים לי אהוד שנורמן, חיים סילבס ואלי אברבנל ששיחקו איתי. ניצחנו את הונגריה, עשינו תיקו נגד צרפת ובמשחק הקובע נגד פורטוגל נענשנו בדקות הסיום. נבחרתי לשחקן המצטיין של הבית המוקדם, סקאוטים שהיו שם שוחחו עם אבא והציעו לי לעבור לשחק בבורוסיה מנשנגלדבאך הגרמנית, אבל אז לא היו סוכנים כמו היום וזה התפספס".
אברם גרנט אמר בזמנו שאתה בלם העתיד.
"היו הרבה חלומות ותקוות, אבל היה למכבי תל אביב סגל אדיר באותה תקופה עם בלמים מצוינים כמו אלכסנדר פולוקארוב, גדי ברומר ואמיר שלח. אם אני צריך לבחור, ברומר הוא הבלם הגדול ביותר שאיתי. הוא הנהיג את ההגנה, היה לו משחק ראש מעולה וויכולת מצוינת באחד על אחד. גדי גם היה מאוד מהיר ולא סתם קבוצה מפוארת כמו מנצ'סטר יונייטד כמעט החתימה אותו".
בשנים האחרונות יצא לשרן ייני וטל בן חיים להיות שוערים לרגע, אבל אתה הקדמת אותם.
"וואו, המשחק מול בני יהודה. שורה אובארוב לקח שחקן של בני יהודה ששכב על הרצפה, הרים אותו כמו סמרטוט והוציא אותו מחוץ לקווים. כמובן שהוא ספג כרטיס אדום, פיגרנו 1:0 ואני נכנסתי לשער למשך כ-35 דקות. זכור לי שעצרתי כמה כדורים מסוכנים".
כמה הרווחת בזמנו, אם אפשר לשאול?
"משכורת חייל, זה היה 2,500 ש"ח לחודש. ביקשתי ממנהל הקבוצה שמעון קורק העלאה, אבל לא קיבלתי. חתמתי בכל זאת כי האמנתי שאהיה בורג מרכזי במכבי תל אביב ושאשתדרג עם הזמן".
ואז עברת לעירוני אשדוד.
"באחת הנסיעות עם הנבחרת האולימפית, בה שימש גלעד טרודלר כיו"ר המשלחת, הוא הציע לי להצטרף לאשדוד. ההצעה הכספית הייתה וואו – 10,000 ש"ח לחודש וכמובן שהשבתי בחיוב. לא היה קל לעזוב את מכבי. ביקשתי מהבעלים לוני הרציקוביץ' תוספת שכר והוא הבטיח לי תוספת הדרגתית נמוכה. בסופו של דבר מכבי דרשה מאשדוד דמי השאלה וקיבלה כ-40 אלף דולר".
יש חוויה זכורה במיוחד בתקופתך באשדוד?
"שיחקנו באצטדיון הי"א נגד מכבי חיפה. החלוץ שלהם ויקטור פאצ'ה החמיץ גול בטוח ומרוב עצבים הוא זרק את הנעל על הראש של השוער שלנו, דיוודזה אקקי. זה היה שיא השיאים, והוא קיבל רק כרטיס צהוב!".
החלוצים הכי גדולים ששיחקת נגדם?
"אסי טובי היה ענק, הוא הבקיע כמה גולים כששמרתי עליו וזה ממש כמו כתם עבורי עד היום. גם אלי דריקס היה חלוץ נפלא, היה לו משחק ראש אדיר והיה קשה מאוד לשמור עליו ברחבה".
למה עזבת את אשדוד אחרי חמש עונות?
"אלישע לוי הגיע, הוא העדיף בלמים זרים וירדתי לספסל. עברתי להכח רמת גן בליגה השנייה כי יגאל זריהן ועמית לוי היו שם. המאמן היה אורי אלקבץ שכיוון להעפיל לליגה העליונה. בסופו של דבר זה היה פספוס כואב, סיימנו רק במקום השלישי".
היעד הבא היה אמור להיות בהפועל חיפה, אבל זה טורפד. מה קרה?
"הייתה בוררות בנושא הכרטיס שלי, לא היה ברור למי הוא שייך. היא נמשכה במשך כחצי שנה שבמהלכה התאמנתי בהפועל חיפה וספרתי את הדקות עד שאוכל לשחק, אבל בסוף זה לא קרה ולא שיחקתי במדיה".
ואז החלה תקופת הנדודים.
"הגעתי להפועל ירושלים תחת המאמן מישל דיין ופספסנו את העלייה לליגה הבכירה ברגע האחרון. עבורי זה היה אחד הימים העצובים והכואבים ביותר בקריירה. לאחר מכן עזבתי והפכתי לאחד מבעלי השכר הבכירים בליגות הנמוכות. שיחקתי במכבי כפר קנא, בני לוד, מכבי טמרה, הפועל עפולה, אסי גלבוע, הפועל חדרה והפועל גבעת אולגה, שם הפכתי למאמן שחקן והצלחתי להשאיר את הקבוצה בליגה א'. המשכתי משם לרובי שפירא, שם העברתי כמה עונות קסומות".
ואז בגיל 40 אתה עובר לבית"ר פרדס חנה מליגה ג' ופורש.
"סבלתי מפציעה שמנעה ממני להיות שחקן הרכב, אז החלטתי לפרוש ולהתחיל לאמן בברקאי".
לסיום, ה-11 הכי גדולים שלך.
"שורה אובארוב, עמית לוי, גדי ברומר, אמיר שלח, גיא נחמן, אופיר עזו, חיים חג'ג', ברוך דגו, אבי נמני, אלי דריקס, אסי טובי".
מה דעתך על הכתבה?