מיתרונות העונש שהוטל: מכבי ת"א בונה על שחקני הבית

 מכבי תל אביב יזמה מהלך חדש במשך הקיץ. מעניין לאן הוא יוביל. המהלך הקודם שיזמה קיבל הכרה. המהלך ההוא נועד להנהיג דפוסים חדשים בניהול ובאימון בכדורגל המקומי. דברי הפרידה מג'ורדי קרויף, שרבים מראשי הענף ביטאו, שיקפו את ההכרה שהמהלך זכה לה – ג'ורדי נחשב לארכיטקט שלו. לפחות באר שבע ומכבי חיפה אימצו חלקים מגישותיו. בבאר שבע זה כבר נראה לעין. בחיפה זה עוד ייראה, היא צריכה להשתדל ולהתמיד.

על פי הפרסומים, מיץ' גולדהאר משקיע במחלקות הצעירות של המועדון קרוב לחמישית מהתקציב הכולל. זה הרבה מאוד כסף. כשהקבוצה שלו מחתימה לטווח ארוך שחקני בית, שגידלה והשאילה כדי שישתפשפו, זה נתפס כהחזר של השקעה, כתוצאות של חשיבה לטווח ארוך. הנה, הם האמינו בדן גלזר מגיל 10, השקיעו בו, מינו אותו לקפטן בכל קבוצות הגיל, השאילו אותו לכמה שנים והחזירו אותו לקבוצה הבוגרת. הם בונים עליו. הם עושים את זה עם עוד כמה.

מכבי תל אביב לא בחרה לעשות זאת, היא אולצה. החריגות שלה מתכתיבי הפייר–פליי והשלכותיהם אפשרו לה רק את המהלך הזה כדי להתרענן. שחקני בית שחוזרים מהשאלות ומוצע להם חוזה במועדון האם, עולים למועדון פחות. גישתם צנועה יותר. העניין הפתאומי שמכבי מגלה במושאליה נובע בעיקר מכך. לא הסתדר להם עם הכסף, הם עצמם מודים. אם תכתיבי הפייר–פליי לא היו מגבילים אותם, גלזר היה נשאר בנתניה.

חיים רביבו ואלון מזרחי. דור הזהב (עדי אבישי)

הכדורגל הישראלי אפשר את כניסתם של זרים החל מעונת 90/1989. עד כניסתו של חוק בוסמן לתוקף, ב–1995, מספרם היה מצומצם. דור הזהב של הכדורגל הישראלי – ברקוביץ', רביבו, נמני, איציק זוהר, כל השכבה הזאת וכן קודמיהם, לא אולצו להתמודד על מקומם. החל מ-1995, בהשפעת החוק, מעמדם של השחקנים המקומיים השתנה, גם של שחקני הבית.

בהכללה, עד כניסת חוק בוסמן לתוקפו לשחקן המקומי היה מעמד של עבד. הקבוצה שגידלה אותו שלטה בו. הוא היה רכוש שלה. אם רצה לעבור לקבוצה אחרת בניגוד לרצונה, היא הייתה מייבשת אותו. בעבר שחקנים שביקשו לעבור מקבוצה לקבוצה אולצו להיכנס להסגר של שלוש שנים. אף אחד לא חזר לשחק אחרי שישב בחוץ שלוש שנים. זה היה הרסני עבורו.

קבוצות לא התעמרו בשחקנים שגידלו עד שהגיעו לקבוצה הבוגרת. הקבוצות השקיעו בהם, בין שגידלו אותם בין שגילו אותם בקבוצות אחרות וצירפו אותם. כך קבוצות נבנו. גידלו את השחקנים שלהן לא כדי למכור, אלא כדי שישחקו עבורן. והם היו שלהן – אלא אם הקבוצות החליטו אחרת.

בוסמן הפך את עולם הכדורגל לעולם חוזי. הוא נועד להיטיב עם השחקן ולא עם המועדון. המועדון אולץ למצוא דרכים כדי להחזיר את השקעתו, כי השחקן חדל להיות צמית שלו.

זהאי ארמלי. חבל על השנים שבזבז בשפרעם (עדי אבישי)

שפרעם סירבה במשך שנים לשחרר את זאהי ארמלי. הוא הצליח לחלץ את עצמו רק בגיל 26. עד אז הוא לא קיבל את ההזדמנות להראות מה הוא יודע לעשות. וכשקיבל את ההזדמנות אפשר היה רק להצטער על השנים שבוזבזו באזורי הספר של הכדורגל הישראלי.

ציון מרילי הגיע לחיפה במקביל לארמלי. גם הוא היה בן 26 כשקיבל את ההזדמנות להראות מה הוא יודע. ארמלי ומרילי עשו את ההבדל עבור מכבי חיפה. איתם היא לקחה את האליפות הראשונה שלה. ארמלי ומרילי היו "הזרים" של מכבי חיפה במונחי ראשית שנות ה–80. הם התווספו לקבוצה שהורכבה מבוגרי מחלקות הנוער של חיפה, רובם תושבי שכונות העיר.

אוהדי קבוצות רואים בשחקני בית סמלים. הם מכירים אותם מקבוצות הילדים, הנערים והנוער. הקשר בין אוהדים לשחקני בית נדמה לעתים כקשר דם. אלה שהובאו למועדון ועשו בו דרך כלשהי תמיד ייחשבו קרובי משפחה מהדרג השני והשלישי. הילדים שגדלו אצלנו תמיד שווים יותר.

מעבר למערכת היחסים המורכבת שבין הקהלים של הקבוצות לשחקני הבית, מעטים מאוד שחקני הבית שמגיעים לקבוצה הבוגרת. המספר אפסי. במקרה של הקבוצות הגדולות, הילדים לא מספיק מבושלים. במקרה של הקבוצות הקטנות – הן מגדלות כדי למכור. זה מה שעולה בגורלם של שחקני בית. או שמשאילים אותם או שמוכרים אותם.

דן גלזר. שב הביתה (באדיבות מכבי תל אביב) 

הקבוצות הקטנות מבוססות על המושאלים. לקבוצות הגדולות אין מה לעשות איתם. מבחינת הקבוצות הגדולות, ליגת מילואים הייתה יכולה להועיל. הקבוצות הקטנות לא יאפשרו לזה לעבור – ליגת מילואים תשלול מהן את המושאלים, כל המודל הכלכלי שלהן מבוסס על זה. והקבוצות הקטנות שולטות בכדורגל הישראלי. מבחינתן זה מאבק קיומי.

גם בשנים הקשות שלה, בעיקר בהן, מכבי תל אביב טיפחה את המחלקות הצעירות שלה. קבוצות רבות שהמועדון הזה העמיד לאורך עשרות שנות קיומו נבנו כולן מיוצאי מחלקת הנוער, לעתים אף של אותו שנתון. במכבי זה היה ידוע. שחקנים שלא גדלו שם התקשו להיקלט ולבטא את עצמם. הקהל ישב עליהם.

דור 92' של מכבי תל אביב נחשב לאחד המוצלחים בתולדות המועדון. קבוצת הנוער שלקחה דאבל כללה בין היתר את דור מיכה, רועי קהת, רוסלן ברסקי, מושיקו לוגסי, ברק לוי ומואנס דאבור. בעידן אחר כל הקבוצה הזאת הייתה מוצאת את מקומה בסגל של הקבוצה הבוגרת. מהקבוצה הזו רק דור מיכה חצב לעצמו מקום בהרכב. היתר נפוצו לכל עבר. דאבור פרץ, האחרים נעלמו.

רוסלן ברסקי. שייך לשנתון המוצלח של הצהובים (אודי ציטיאט)

בוגרי מחלקת הנוער בשנתונים הבאים נשארו במסגרת המועדון באמצעות קבוצת בת שהוא אימץ לעצמו – בית"ר תל אביב/רמלה. רמלה הייתה קבוצת המילואים שלה. גלזר, שחר פיבן, מתן חוזז, יהונתן כהן ואחרים עשו את המסלול הזה. אותם מכבי החתימה או צפויה להחתים.

יחסם של המועדונים לשחקני הבית שלהם מותנה ביחסם של המנויים, הם יכתיבו מה תהיה המדיניות של המועדון. למכבי תל אביב יש גב מהמנויים, אבל לא בכל קבוצה המנויים נותנים גב. מכבי חיפה נבנתה בעבר על שחקני הבית שלה. הם בנו את השושלת. הם היו יקירי קריית אליעזר. את הקהל של חיפה הנוכחית שחקני בית לא מעניינים. מבחינתם תצרפו מישהו מבחוץ שיביא הישגים, כי כאן לא גדל כלום. חיפה מחזיקה לאורך השנים מחלקות נוער הישגיות, משקיעה ומטפחת, אבל לקהל שלה אין עניין במה שהיא מגדלת. יניב קטן נתפס בעיניהם כאחרון שחקני הבית.

היחס של סמי עופר לשחקני הבית שלו נובע מהכישורים הלוגיסטיים של איתמר צ'יזיק, מנכ"ל הקבוצה בשנותיה היפות. צ'יזיק יזם מפעל הסעות מונומנטלי שהציף את קריית אליעזר באוהדים מכל הארץ. אלה אוהדים שהגיעו בעקבות ההצלחות. הם אינם חיפאים, הם לא רואים משחקים של קבוצות הנוער שלהם, הם לא חווים את שלבי ההתפתחות של שחקניהם, הם בקושי מכירים אותם. חיפה איבדה את המקומיות שלה, ושחקני בית גדלים ומתפתחים רק באווירה מקומית. במכבי חיפה אין להם מעמד, אין להם גב מקהל שתומך בהם ודוחף אותם.

אוהדי בית"ר ירושלים. חוסר יחס לשחקנים שגדלו במועדון (עדי אבישי)

בית"ר ירושלים מצויה במצב דומה. אין לקהל שלה שום יחס לשחקנים שגדלים במועדון. גם הקהל של בית"ר הוא ברובו הגדול לא מקומי. הוא לא רואה משחקי נוער ולא מכיר את שחקני הנוער, וזה אף על פי שגם בירושלים, כמו בחיפה, גדלים כישרונות – רק שלא נמצא מי שידחוף אותם לקבוצה הבוגרת.

בבאר שבע אני שומע רטינות. יש לבאר שבע מסורת מפוארת של גידול כישרונות, הקהל שלה מקומי, הוא מכיר את הילדים מהשכונה, הוא רוצה לראות אותם בקבוצה הבוגרת, הוא רוצה שהישגי הקבוצה הבוגרת יהיו מזוהים עם הילדים שגדלו אצלו. מכבי נתניה נותנת ותמיד נתנה עדיפות לשחקני הבית שלה. לא תמיד יש לה למי לתת עדיפות, אבל העיקרון נשמר. הפועל תל אביב מטפחת שחקני מועדון. היא שילמה מיליון יורו על בן רייכרט רק משום שהיה נדמה לה שהוא שחקן מועדון.

הקבוצות הגדולות משאילות את בוגרי קבוצת הנוער שלהן ומתפקדות על הדרך כסוכנות שלהם. הן מנצלות את חלומותיהם של המושאלים לשחק יום אחד בקבוצה הבוגרת, מול הקהל שלהם, ומשאילות אותם פעם ועוד פעם. כל השאלה כזו מכניסה כסף. הקבוצות הקולטות בונות את עצמן על המושאלים. את הכישרונות שגידלו הן כבר מכרו. מכבי פתח תקווה מחזיקה בידיה את מנור סולומון, הכישרון הבולט בדור העכשווי, ולא מועידה לו שום תפקיד במדי הקבוצה הבוגרת. סולומון נועד למכירה. את האליפויות שלה מכבי פ"ת תיקח עם מושאלים, לא איתו. הנה שחקן שיכול להיחשב שחקן בית מכל בחינה, רק שאין לו בית.

מאור קנדיל. בני יהודה עשתה עסק טוב (אודי ציטיאט)

בני יהודה העבירה שחקן בית שלה, מאור קנדיל, למכבי תל אביב וקיבלה תמורתו ארבעה שחקנים בהשאלה לטווח ארוך. בני יהודה עשתה עסק טוב. גם מכבי. אין לה כרגע מה לעשות עם השחקנים שהועברו לבני יהודה תמורת קנדיל. אולי יהיה לה מה לעשות עם קנדיל. אייל לחמן משמש היום המנהל המקצועי של מחלקת הנוער בבני יהודה. הוא אמור לייצר עבור המועדון עוד נכסים כמו קנדיל. לחמן, לדבריו, מאמין גדול במדיניות של טיפוח נכסים למכירה. יש לו 25 שנות ניסיון באימון קבוצות קטנות, ובמהלכן לא קרה פעם אחת שהבוסים שלו לא דרשו טיפוח שחקני בית – ואז קיבלו רגליים קרות.

לחמן שימש השבוע פרשן במשחק במסגרת הליגה הבלגית. אנדרלכט נגד אוסטנד. המגן הימני של אנדרלכט היה בחור בן 19. המגן השמאלי בן 20. מרכז השדה הוחזק על ידי שחקן בן 18, ומחליפו, ששותף בהמשך, היה בן 17. באוסטנד פתח בלם בן 20, מושאל מאנדרלכט. הבלגים לא מקבלים רגליים קרות כשמדובר בשילוב צעירים בקבוצות הבוגרות. זו מדיניות שמקובלת על כלל הקבוצות בליגה הבלגית. גם בצרפת, הולנד, שווייץ, קרואטיה, סרביה, מונטנגרו ודנמרק נוהגים כך.

לחמן הוביל בזמנו את בני סכנין בשלבים המוקדמים של גביע אופ"א. סכנין שיחקה נגד ניוקאסל במסגרת הסיבוב השני. מול אלן שירר, פטריק קלויברט, ניקי באט ושיי גיבן הציב לחמן את אחמד קאסום, בסאם גנאים, נידאל שלאעטה, מהראן אבו ריא, חאלד חלאילה, נידאל חוג'יראת וכישרונות דומים שגדלו בסכנין, בחורפיש, בביר אל־מכסור ובג'דידה. בעיניו זה הסיכוי היחיד שיש לכדורגל שלנו – להיות דינמו זאגרב.