כבר שנים שלא ראיתי כדורסל ישראלי. כלומר, ראיתי כדורסל בישראל, שיחקו אותו לפעמים ישראלים – לרוב לא – אבל זה לא היה כדורסל ישראלי. כדורסל של גארדים אפרו-אמריקאים, שחקני 3 אתלטיים, מדי פעם ישראלי עם ידית, אבל כדורסל ישראלי שיחקו פה לאחרונה בערך בשנות ה-70, כשאלברט חמו אימן את הנבחרת וסיגל לה את הסגנון הזה, שמגיע מסלי העץ בשכונה ומשתכלל עם שחקנים שיכולים לעשות הכל כי אין להם ברירה אחרת: ללחוץ, לחטוף, לכדרר, לקלוע, לקפוץ לריבאונד.
אין פה משנה סדורה, יש פה כמה אלמנטים מאוד ישראלים שנכנסים לתוך תבנית: המון מוטיבציה, ים של חוכמה, אומץ בלתי רגיל, וכל זה בתוך תרגולות בלתי פוסקות. אתה רואה נבחרת שבה עושים דאבל-אפ בכל פינה על הפרקט, לפעמים טריפל-אפ; אתה רואה נבחרת שבה בקביעות קופצים שני שחקנים לאופנסיב ריבאונד; אתה צופה בנבחרת שבה התנועה פנימה והחוצה היא טבעית; ובסוף אתה מבין שבמשחק הזה משחקים חמישה על חמישה ולא שמונה על חמישה, כמו שלפעמים היה נדמה כשרואים כל כך הרבה גופיות לבנות זזות על המסך.
בנבחרת הזו משחקים אבדיה ובריסקר, בליגת העל משחקים כבר דוסון ובלאט, עכשיו יגיע גם ליף, טי.ג'י ליף. אלה היו פעם שמות שכיכבו בליגה כזרים או כבוסמנים, עליהם דיברו כמי שחיסלו בנוכחותם את הכדורסלן הישראלי. כמה אירוני היום שהילדים שלהם הם התעוררותו של הכדורסל הישראלי: הגנים, המנטליות והקרקע.
המון מוטיבציה, ים של חוכמה, אומץ בלתי רגיל, וכל זה בתוך תרגולות בלתי פוסקות (צילום: FIBA)
ומדהים שכל החבילה הצוחקת הזו מגיעה אלינו שנה אחרי הפיאסקו של הנבחרת הבוגרת בבית אותו אירחה ביורובאסקט, וכשאלופת המדינה הנוכחית סוגרת עונה אחר עונה עם יותר מ-30 הפסדים. כשהיא חונקת את עצמה בזרים ומתאזרחים, יובל זוסמן סוגר אצלה עונה עם סקור ממוצע של 3.2 נקודות ודני אבדיה יראה יותר כסף באלפי דולרים ממה שיראה דקות משחק בעתיד. והבעיה היא דווקא במאמן שלה ובמנהל המקצועי שלו – שניהם קרואטים, שניהם בטח גם צפו במשחק אמש. המאמן נשאר במשרתו רק כי זכה באליפות, ולא פלא אפוא שהוא לא היה מסכן אותה בשביל לתת לישראלים מלידה יותר דקות משחק. ולא שיש לו ישראלים, כי ניקולה וויציץ' לא מאמין בהם. עכשיו הוא יאמין יותר?
כל זה אגב לא רלוונטי גם אם מחר ישחקו הישראלים 25 דקות בערב ויהיו 20 עמית שמחונים שיקלעו יותר מ-15 בממוצע. הבעיה היא לא הכדורסלן הישראלי, אלא הכדורסל שהפך יותר אירופי ופחות ישראלי. השחקנים האלה אולי יקבלו יותר אשראי, אבל לא יהיה אריאל בית הלחמי שיחבר אותם ויכניס להם את עקרונות המשחק שכולנו כבר שכחנו מהם.
ולכן, למרות ההישג המופלא, ולמרות שגם באליפות הבאה שתיערך בישראל יהיה סגל נהדר שיוכל להתמודד על שמירת התואר, כל זה לא יחזיר לנו את הכדורסל הישראלי הבסיסי שמבין את נחיתות הגובה שלו ומחפה עליו ביצירת יותר פוזשנים מהיריב בזכות לחץ וחטיפות.
זוסמן נבחר ל-MVP של הטורניר, עמקים בחר בגיל בני (צילום: FIBA)
הרבה יכתירו כשחקן המצטיין שלנו את זוסמן, שאכן נבחר ל-MVP. אולי גם את מייקל בריסקר. בטח ימשיכו לתת מחמאות לפוטנציאל הענק שגלום באבדיה, דיאן בודירוגה הישראלי, אבל ממה שאפשר היה לראות מנבחרת שעד לפני כמה ימים מחוץ לתודעה, השחקן שמייצג אותה באופן המובהק ביותר הוא גיל בני, המוטי ארואסטי המודרני. ארואסטי שיודע גם לקלוע.
לסיכום: במקום לבכות מעכשיו על מה יהיה איתם כשהם יהיו גדולים, כדאי שנהנה מזה שכבר עכשיו הם גדולים.
מה דעתך על הכתבה?