המפיח עניין בשעמום: ערן לוי הוא הפנים של נבחרת ישראל

1. איפשהו באזור הדקה ה-30, המחשבות נדדו בכיוון הבית בתל אביב. משהו בין "איזה כיף היה לשבת עכשיו על הספה", לניסיונות להיזכר מה יש היום בטלוויזיה. המשחק בין ישראל לרומניה היה התגלמות כל הקלישאות על משחק ידידות עם מאמן זמני. משעמם, חסר משמעות, כבוי. רגע, בעצם כך נראה כל משחק של נבחרת ישראל כבר תקופה.

אתה מעיף מבט על ההרכב והוא כל כך בנאלי. אלון חזן בחר, עובדתית, לפתוח עם השחקנים המנוסים מאלה שהזמין. שום מוזמן טרי לא פתח על חשבון שחקן עם ניסיון בינלאומי באותה עמדה. על הדשא מתרוצצים לך טיבי, טוואטחה, נאתכו, כיאל, מליקסון, בן חיים וחמד ואתה מרגיש שהיית בסרט הזה, אכלת במסעדה הזאת, יצאת עם הבחורה כבר. ולא היה משהו.

חשוב להסביר. לא מדברים כאן על כדורגל. מדובר בשחקנים מהבכירים שיש לכדורגל הישראלי להציע והלוקסוס לוותר עליהם לא קיים. הכוונה כאן לעניין, לבאזז, לרגש שהנבחרת מייצרת. ב-45 הדקות הראשונות הקהל קיבל מהנבחרת שלו את מנת הכלום הרגילה. כדורגל חסר נשמה, מקרי, משמים. כזה שגורם לך לרצות לשבת בפיג'מה ולבהות בריאליטי כלשהו בלי טיפת רגשות אשם. ואז באו ערן לוי ודיא סבע.

2. פלאש פורוורד. 23:01, דקות אחרי השריקה. בוואטסאפ עיתונאי רומני: "הסיפור של לוי גאוני. הוא כל כך שמן. איך זימנו אותו?", אני מאמץ ארשת פטריוטית כאילו הייתי אלון חזן ומתגונן: "הוא גאון כדורגל, ראית איזה טאצ'?", אבל הקולגה לא מתרשם: "כן, אם כך בודסקו יכול לשחק אצלנו בנבחרת עד גיל 50". החלטתי לוותר. זר לא יבין את ערן לוי התופעה.

ערן לוי. זר לא יבין את התופעה (דני מרון)

לפני שנה, כשמכבי נתניה שייטה לה בליגה הלאומית, שאלו את ערן לוי אחרי משחקים אם הוא מתאים לליגת העל, אם יוכל לסחוב 90 דקות. הוא נהג לגחך, אבל זה עצבן אותו. אתמול שאלו אותו אם הוא מקווה לשחק נגד ליאו מסי ביוני. אתם מבינים? ערן לוי זה הפספוס של כולנו. הוא תמיד היה כזה גאון, אנחנו היינו עסוקים בסטיגמות ובצרות עין.

פאק! איזה סופרסטאר! הוא מוריד את האימונית והקהל (הנתנייתי שהגיע לראות אותו בנתניה והצדיק מהלך שיווקי טוב של ההתאחדות) בטירוף. הוא נכנס והמשחק נדלק. ערן לוי איז טרנדינג. הוא בכל מקום. שנים אתה רואה אותו עושה את הדברים האלה מדי שבוע, ועדיין את מוצא את עצמך מתרגש. מחכה שהוא ייגע בכדור ותוהה מה הוא יעשה הפעם? למי הוא ימסור? ממלמל: "איזה כדור, איזה גאון".

ואתה בכלל לא מבין איך ראית את הנבחרת בלעדיו. פתאום לגוף המושמץ הזה, לאוסף השקופים חסרי הנשמה, יש פנים, יש מישהו להזדהות איתו. הוא משתלט על המשחק וגורם לכולם להתהפנט. הקהל מעודד כאילו פלייאוף עלייה למונדיאל ולא משחק אימון עם מאמן זמני. הוותיקים מסתדרים כמו חיילים, סרים לפיקודו ורצים לאן שהשמאלית האימתנית שלו שולחת אותם. הרומנים מנסים לעכל אותו ואפילו בטוויטר מדברים על הבכורה של השחקן בן ה-32.

פתאום לאוסף הגופים חסרי הנשמה היו פנים (ערן לוף)

עוד, עוד, עוד. הוא האנדרדוג הקלאסי, מסחטת רגש, הוא תמצית הישראליות ולכן באופן טבעי בין רגע הופך לפרצוף של הנבחרת. אתה רוצה שייתנו לו את סרט הקפטן, שיעשו עליו סרט, לבקש ממנו את החולצה. הוא גורם לך להתנהג כמו ילד. כשהוא יצא מחדר ההלבשה, עדת הכתבים נטשה את הרוש ההמום באמצע הראיון ורצה לעבר הכוכב. ערן לוי גנב את ההצגה והפך לסיפור המשחק אחרי הפסד. הוא הפיח עניין בשעמום כי הוא היה ערן לוי של מכבי נתניה ולא נתן למעמד להזיז אותו מילימטר ממי ומה שהוא. נכון, היה לו משחק טוב, אבל אין לזה שום קשר לכדורגל. בנבחרת ישראל לא היה הרבה זמן שחקן שהוא סיפור. עכשיו יש לה.

זו הייתה הנבחרת של בניון והיריבות התמקדו בו. זו הייתה הנבחרת של זהבי, מה שביטל את החברים לידו והקשה על הכוכב לעשות דברים לבד. בואו נהפוך את הנבחרת הבאה לנבחרת של ערן לוי. אירופה תצחק על איך שהוא נראה והוא יבוא לתת לכולם בראש. עליו לא יגידו למה יש ערן של נתניה וערן של הנבחרת. כמו שישראל לא התביישה לשחק על מתפרצות נגד רומניה בבית, כך היא צריכה לבוא לקמפיינים הבאים – אנדרדוג. עכשיו בואו נתאים לפורמט גם את המאמן הלאומי הבא.

3. לוי לא לבד. אלון חזן שלח אותם אחד אחרי השני. שמות שמי היה מאמין שישחקו יחד בנבחרת. ערן "השמן" ו"הבעייתי", אלון "המנודה", דיא "הנודד", חנן "הבליין המפונק", אריאל "המפרק" בשער, לואי "אני לא ברירת מחדל". זאת חבורה הזויה עם מכנה משותף ברור: שחקנים שאף אחד לא ספר אותם שהתאגדו יחד כדי להוכיח כמה כולנו מטומטמים. הרי, זה בדיוק מה שחסר לנבחרת – עניין, באזז, רגש, סיפור ובעיקר רעב.

תורג'מן. השחקנים שאף אחד לא ספר הוכיחו שכולנו מטומטמים (ערן לוף)

הנה תורג'מן נכנס ובנגיעה הראשונה עובר שחקן ורץ על הקו, סבע לא מפסיק לאיים כאילו הרומנים הם שחקני הפועל אשקלון, ממן נשלח מערכה ומחלק כמה כדורים טובים ומה נאמר על הרוש? היורש שלא הגיע לארץ המובטחת. הגיבור הטראגי שהקבוצות אליהן הגיע התרסקו וכמעט ריסקו לו קריירה. הסמל של פרשת הצ'צ'נים. השוער שהושעה כי פתח פה על אלישע לוי. הרוש סיים את המשחק עם סרט הקפטן על היד.

נבחרת ישראל הפסידה משחק ידידות חסר חשיבות וכולם הלכו הביתה עם הרגשה טובה כי הם ראו כדורגל. ראו חבורה שמנסה לשחק ולא רועדות לה הרגליים. הם ראו משהו שונה ובעיקר חדש. אין דבר שישראלים אוהבים יותר מטרנדים. ככה אנחנו בוחרים (ברוב המקרים) פוליטיקאים, נציגים לאירוויזיון ואת הזוכה באח הגדול. ניסינו את זה, את ההוא היה לנו, עכשיו תנו משהו שלא ראינו.

וראינו וירטואוזים ולוחמים ואליטיסטיים תל אביביים וכוכבים שעשו טובה וראו את הנבחרת כעונש וליגיונרים בכירים וליגיונרים זוטרים ושחקנים אפורים והגענו לכלום. אז עכשיו תנו את האנדרדוג. את המדוכאים שלא ספרנו כל השנים. את הכועסים והרעבים. נגיע, לא נגיע, זה לא משנה. לפני מטרות, הקהל צריך להרגיש שייכות והזדהות לנבחרת שלו. חזן לא הסכים לאשר את זה, אבל אם יש משהו שיצא מהמשחק הזה זו התובנה הברורה: רענון מסיבי הוא בגדר חובה.

הרוש. סיים עם סרט הקפטן על היד (ערן לוף)

4. לנקודה האחרונה צריך לשים סייג מסוים. בסופו של דבר, הכל תלוי בתוצאות. במרץ 2011, כשבן חיים בן ה-21 הבקיע שער ניצחון נגד גיאורגיה בבלומפילד, גם הוא היה שינוי מרענן. חצי שנה אחר כך, מדינה שלמה עצרה את נשימתה והזדעזעה כשמליקסון, הכוכב של ויסלה קרקוב, בחר לייצג את נבחרת פולין ביורו וחזר בו יממה לאחר מכן. כיאל, נאתכו, אלמוג כהן, חמד ואחרים, כולם תינוקות לואיס פרננדס, כולם מסתובבים היום סביב ה-30, כולם היו שינוי מרענן וכולם עדיין שחקנים מצליחים ורלוונטיים לכל זימון.

אם ערן לוי או דיא סבע לא יובילו את הנבחרת להישגים גדולים יותר בליגת האומות ובמוקדמות יורו 2020, גם בהם ידבק הכישלון שהפך את הנבחרת לגוף מוקצה. אי אפשר להגיד שהכדורגל הישראלי ראה את האור אחרי ההפסד לרומניה, אבל כן אפשר להחמיא לחזן על כך שיצא מהקיבעון והראה שאפשר לעשות משהו שונה כדי להעיר קצת את העניינים ולמצוא פתרון למה שהכי חסר: עניין סביב מותג משעמם.

5. טל בן חיים הבלם יחגוג 36 בסוף החודש ולא משחק במכבי ת"א. רמי גרשון לא נראה טוב במכבי חיפה. שיר צדק החמיץ שנה וצריך לראות איך יחזור. חצי שנה לפני ליגת האומות, הבעיה המרכזית בכדורגל הישראלי היא הבלמים. מה שהיה מול רומניה, זה כרגע הכי טוב שיש ולא נראה שזה ישתנה בחודשים הקרובים. מדאיג. מאוד.

6. ערן לוי צריך את דיא סבע. ההבנה ביניהם עיוורת, הם משלימים אחד את השני ויוצרים משהו שלא היה כאן לפחות מאז ורמוט ושכטר – צמד דינמי חזק. סבע בן 25. הוא עוד יטעם את הגדולות וכנראה ייצא גם אל מעבר לים, אבל כרגע, דווקא אחרי עונה גדולה כזאת, הוא צריך לשאות את עצמו האם לא מוקדם מדי לוותר על זוגיות כמו שיש לו עם ערן לוי. עוד שנה כזאת תביא אותו בדיוק למקומות שהוא רוצה להיות בהם.