הקלישאה ש"אין כמו כדורגל של פעם" על כל משחק בליגה נמוכה עם 500 צופים, מאבדת פה את אפקט קלישאותה. כאן המספרים האלה זניחים וכדי שיהיה באמת כדורגל של פעם, צריך ריח של מנגל באוויר. אחרי שעתיים וחצי בצפיפות מחניקה בתא הכבוד באצטדיון הכי ישן בארץ, עם הריח מהקיוסק בפינה, אפשר כבר לומר שיש ריר של מנגל באוויר.
היו שם יותר מ-5,000 צופים, הרבה יותר מההפגנה ברוטשילד; האורחת הגיעה באוטובוס, למרות שהיא מאשדוד; היה משקיף, צמידים של מיוחסים, אפילו בופה, והפועל אשדוד רשמה הכנסה של למעלה מ-100 אלף שקל. וכל זאת במשחק בליגה ב', הליגה הרביעית בישראל. מי שלא בא – הפסיד, והקבוצות הן היחידות שניצחו, למרות שכל מה שרצו זה לא להפסיד.
שחקני עירוני אשדוד. זכו לרוב ביציעים (צילום: מוטי קדוש)
2. זה היה ערב מכונן לשתי הקבוצות המקסימות האלה: מכבי אשדוד שהיא גלגולה המחודש של עירוני אשדוד – רק שהקבוצה העירונית המאוחדת, במקרה הזה האויבת הראשית – היא קבוצת אוהדים עם 228 חברי עמותה. א.ס.האדומים אשדוד זה הגלגול המחודש של הפועל אשדוד על כל האספקטים שלו, וגם הם קוראים לעצמם "הפועל של האוהדים", למרות שעל פי הקריטריונים על שם המר"ן אורי שרצקי, זו לא קבוצת אוהדים כי אין שם עמותת אוהדים. שיהיה. בשביל להיקרא קבוצת אוהדים צריך קודם כל שיהיו אוהדים. ואמש באשדוד היו יותר אוהדים ממה שמ.ס.אשדוד מסוגלת להביא במצטבר בעשרה משחקים.
ולכן הערב המכונן הזה קיבל משמעות כשהתברר בסופו שמ.ס.אשדוד ירדה למקום האחרון בליגת העל, בדיוק בשלב שבו נכנס האוהד ה-5,000 בשערי האצטדיון. כאשר בית"ר ירושלים משחקת במקביל – גם אם מדובר רק בשידור טלוויזיה – הכמות הזו היא סטייטמנט. למ.ס.אשדוד יש עדיין מחלקת נוער חזקה, יש לה תמיכה עירונית והבעלים שלה ממולח ויכול להעביר את כל האוהדים הנחמדים שמחזיקים את שתי הקבוצות בעיר סדנה בהישרדות, אבל שופל ענק מתחיל לפנות את ההכלאה המוזרה הזו שעונה לשם מועדון ספורט אשדוד מהנתיב עליו צועדות שתי הקבוצות, שלמרות האיבה הבסיסית ביניהן, הן יודעות להעריך זו את זו. האויב משותף למרות שג'קי בן זקן הוא איש הפועל, כי הקבוצה המאוחדת עשתה עוול אדיר לשתי הקהילות הללו. ב-2022, כאשר האצטדיון החדש יעמוד על תילו, לא ברור איפה תהיה מ.ס.אשדוד. די ברור שהקהילות בעיר ידחפו את שתי הקבוצות האלה למקומן הטבעי בצמרת הכדורגל הישראלי.
3. היו אתמול יותר אוהדי עירוני מאשר אוהדי הפועל. בסך הכל 4,894 אוהדים היו ביציעים הרגילים, עוד כמה מאות כמעט מוטטו מעודף משקל את יציע הכבוד. לעירוני היו כ-300 אוהדים יותר. מהר מאוד נפתח היציע הצפון מערבי כי הצפוני כבר לא עמד בעומס הצהובים, שהביאו תפאורה מרשימה.
בדרבי הראשון המשמעותי בין המועדונים בליגה הארצית של עונת 1990/1, כאשר לופא קדוש ז"ל אימן את הפועל ואריה רדלר ז"ל את עירוני, הייתה החלוקה אחרת, כמעט פי שלושה אוהדי הפועל. אשדוד קמה בתחילת שנות ה-60. חיברו עיר לנמל שהוקם, ופועלי הנמל הקימו את הפועל. כשקמה עירוני בתחילת שנות ה-80, התחברו אליה הצעירים. הפועלים כבר לא בהפועל, עברו את הגיל. בעירוני הדור הצעיר רק גדל. המספרים התהפכו. בדרבי האחרון בגלגול הקודם, לפני כמעט 21 שנה עירוני ניצחה 0:2, עלתה ליגה והפועל גמרה את הסיפור. גם אז היו לה יותר אוהדים. אתמול יחד הן הביאו כמעט פי 100 אוהדים ממה שהגיעו במקביל למשחק רבע גמר גביע המדינה בכדורסל, בו הביסה מכבי אשדוד את הפועל אילת. באשדוד – העיר החמישית בגדולה בישראל – יש פוטנציאל עצום של קהל שפשוט לא רוצה שיכליאו אותו מלאכותית. הוא רוצה יריבות, הוא רוצה דרבי, הוא שווה הרבה יותר.
העוצמה הזו שנזלה מהיציעים לא תסתיים רק בעלייה ברורה של אחת משתי הקבוצות לליגה א' בסוף העונה. בעונה הבאה מי שתעלה היא המועמדת מספר 1 לעלות גם ללאומית. הקהל מביא כסף, והכסף מביא שחקנים, והאשדודים הגולים מציפים את שלוש הליגות הראשונות, רק לא בהכרח את מ.ס.אשדוד. מ.ס.אשדוד, כך מתברר, גידלה כל השנים האלה את אלה שבסוף עוד יחריבו אותה. אם היא תרד, תפריד בעונה הבאה רק ליגה אחת בינה לבין אחת משתי יורשותיה. ג'קי היה מעדיף שזו תהיה הפועל, גם כי הוא אוהד שלה במקור, וגם כי אותה, כך נדמה, עוד אפשר יהיה לבלוע. ג'קי ירד אתמול למקום האחרון, אבל הוא גם ניצח 0:0 את עירוני.
4. שתי הקבוצות חגגו בסיום, כל אחת מול הקהל שלה. זה היה ניצחון גדול ללא שערים ועם מעט מאוד הזדמנויות באופן יחסי, למרות משחק מהיר, קצבי, ועם רמה שלא הייתה מביישת משחק מרכז טבלה בליגה הלאומית. הזדמנות גדולה של אריאל טרבלסי מהפועל ודקה אחר כך הזדמנות גדולה של יוסי פליקר מעירוני, ובזה בערך הסתכמו צעקות ה"יש" המוקדמות מהיציע.
הדרבי האמיתי על רקע יציעים מפוצצים (צילום: מוטי קדוש)
איך זה ששתי קבוצות חוגגות תוצאה מאופסת? בגלל הפחד. הפועל חששה מאוד לאבד את המקום הראשון דווקא בסוף הסיבוב הראשון ועירוני חששה עד מוות להפסיד ובעצם להרים ידיים במאבק העלייה. שתי הקבוצות סגרו סיבוב ללא הפסד ובקצב הזה, עד למשחק ביניהן במחזור הסיום, שעוד עשוי להאפיל על חגיגה אתמול, הן לא צריכות להפסיד. לעירוני, תחת הדרכת המאמן המאוד מבוקר שרון מרציאנו, יש בכלל מאזן מדהים: שני שערי חובה ב-15 משחקים. 14 משחקים ברציפות לא ספג השוער גל אנגלשטיין שער. 1,260 דקות, זה בטח שיא ישראלי. היחיד שהכניע אותו העונה בליגה היה שחקנה של בני יצ'לאל, קבוצת העדה האתיופית מרחובות, אבראו צקלה. זה קרה לאחרונה ב-15 בספטמבר.
בהפועל משחקים דוד רביבו ויאיר אזולאי, בני 40 פלוס. אזולאי מתאמן כל בוקר בהפועל אשקלון. הוא אמנם סקאוט של יובל נעים, אבל סותם לו חורים במשחקונים כשאין בלם. דוד רביבו, שייצא בקרוב לשלושה שבועות של צילומים ל'גולסטאר', יחליף זמנית את פיני עייש בשייע פייגנבוים, כמי שייתן לו הוראות. בשביל עירוני זו מתנה. דוד רביבו, בגילו, הוא עדיין אחד מהמוסרים הכי טובים בארץ. יאיר אזולאי זו חומה בצורה. תוסיפו את יוסי שקל השוער ורחמים צ'קול המגן, עוד שני כישרונות אשדודיים, וקיבלתם קבוצה מפחידה במושגים של ליגה ב'.
לעירוני יש את ברוך דגו, קפטן אמיתי. כשהוא נוגע בכדור, זה טאץ' מליגה אחרת. סביבו ריכז מרציאנו חבורת רוטוויילרים. מאור זוהר פוקק את הרחבה, ערן מלכין את הקישור. מדובר במקררים. לא סתם מלמלו אוהדי הפועל כל המחצית השנייה – בה הפועל איימה לשנות את הסטטוס קוו – כי ברחבה של עירוני חונה האוטובוס של הכדורסל. הוא חנה דווקא מחוץ למגרש, ודי הרגיז את אנשי הפועל. היו שם קצת מכות, אבל מי שהיה מעורב בזה היה דווקא אוהד מ.ס., עד כמה שיש עדיין כאלה.
טעם של פעם (צילום: מוטי קדוש)
5. זה היה משחק בליגה ב' ששודר ישירות, הביא לא מעט עיתונאים, גם מאשקלון, חיים רביבו ואלון חזן הובילו חבורה של שחקני עבר ביציע הכבוד. זה היה דרבי, שבהיעדרם של הדרבי התל אביבי, הפתח תקוואי, ואפילו הרחובותי, שלא לדבר על המיס מץ' החדש בדרבי החיפאי, זה היה הדרבי האמיתי היחיד ששוחק השנה בישראל. אוניברסיטה לדרבי. ועדיין, כמו ב-1990, כשהפועל הייתה פחות מתוחכמת ויותר שכונתית, גם הפעם היא אותנטית כמו סרט בורקס. מישהו שם הרים שלט מושקע שבו החליט לכתוב ש"לעולם לא תצעדי לבד הפועל אשדוד", אבל לא היה מספיק בד, ולכן ויתרו היוצרים על רווחים בין המילים. האשטאג בלי סולמית. משעשע ומקסים כאחד.
מה דעתך על הכתבה?