במקרה או שלא, לפני מספר שבועות – דווקא בשבוע שבו ישראל ירדה לשפל בדירוג פיפ"א ואפילו פלסטין עקפה אותנו בדרוג – יצאתי להשתלמות מקצועית באספניול.
בדרכי לספרד היו לי הרבה מחשבות וציפיות. אמנם אספניול אינה ממעצמות הכדורגל הספרדי, אבל היא קבוצה קבועה בליגה הראשונה שעברו אצלה מאמנים גדולים כמו מאוריסיו פוצ'טינו, ארנסטו ואלוורדה ואפילו מיודעינו לואיס פרננדס. כיום מאמן אותה אקס אתלטיקו מדריד ו-ווטפורד קיקה סאנצ'ס פלורס, מגן ימני בעברו, מה שתמיד עושה לי טוב.
יש לה אקדמיה מוצלחת שנמצאת בעלייה וגידלה שחקני ליגה טובים בשנים האחרונות – 12 שחקני בית בסגל, שחקנים צעירים מוכשרים כמו ארון קריקול (מגן שמאלי, שנתון 97, שחקן הנבחרת הצעירה של ספרד), פאו לופס (יחד עם קפה מבילבאו, נחשב לשוער המבטיח בליגה, בן 22), סרג'י דרדר (נקנה ע"י ליון ב-13 מיליון יורו וחזר בהשאלה עם אופציה), דויד לופס (אקס נאפולי) ועוד.
ההפתעה הגדולה הייתה מכמות שעות האימונים. אורי אוזן (אלבום פרטי)
הנראטיב הבולט שרץ אצלנו הוא שבאירופה (או בספרד) מתאמנים מהבוקר עד הערב והמתקנים יוצאי דופן באיכותם ולכן גדלים שם שחקנים הרבה יותר טובים. אז זהו, שלא. באקדמיה של אספניול יש מגרש סינטטי אחד גדול, לא איכותי במיוחד, עם תאורה לא טובה, שני מגרשים סינטטיים קטנים לילדים ולמאמן שוערים, חדר כושר יפה לאקדמיה ושני מגרשי דשא מצוינים לקבוצה השנייה ולקבוצה הראשונה.
המתחם אמנם יפה ומסודר ומכיל גם בניין משרדים ובית קפה להורים ולאורחים, אבל מבחינת מתקנים לכדורגל, ברמה בינונית מינוס. ההפתעה הגדולה הייתה מכמות שעות האימונים. הקבוצות מתחת לגיל 15 מתאמנות שלוש פעמים בשבוע ומשחקות בסוף השבוע (שבת/ראשון), קבוצות הנוער והנערים מתאמנות ארבע פעמים בשבוע, וקבוצות הבוגרים והקבוצה השנייה (U21, מוליכת הליגה הרביעית לבוגרים), מתאמנות חמש פעמים בשבוע ורק בבקרים. במהלך העונה, אין אימונים כפולים. באים למועדון, אוכלים ארוחת בוקר, אימון, ארוחת צהריים וב 12:30 מפנים את המתחם.
עוד נראטיב שמתרוצץ אצלנו הוא שהתחרותיות מגיל צעיר פוגעת בהכשרה של השחקנים. אז זהו, שלא. בספרד הליגות תחרותיות מגילאי 8 ו 9, משחקים 7 על 7 ויש טבלה, ויש תחרות. אז איך בכל זאת גדלים שחקנים? איך קבוצות הנערים והנוער של המועדון מתחרות יפה בברצלונה שמשופעת בכסף והמתקן שלהם הוא מדהים ביופיו?
מתאמנים רק בבקרים ואין אימונים כפולים (אלבום פרטי)
הדגש פה על האיכות וההקפדה היא על הפרטים הקטנים. זה מתחיל בכבוד שנותנים למאמנים. משום מה המילה COACH, הרבה יותר מכובדת מהמילה מאמן (תקשיבו לראיונות אצלנו ותבינו את ההבדל). ההורים אינם נכנסים לאימונים ומגיעים רק למשחקים. הם אינם רשאים לפנות למאמן או לחלק הוראות
מהיציע. מי שעושה כן, מוזמן אחר כבוד למשרדי המועדון ונפרדים ממנו כידידים.
לכל קבוצת גיל יש צוות משלה ובכל אימון מסתובבים 4-5 אנשי צוות על המגרש. כך שכל פעולה שהילד מבצע, זוכה לפידבק מיידי וניצול הזמן באימון הוא מקסימלי. גם בתחום הרפואי ההבדלים הם שמיים וארץ. במועדון נמצא רופא באופן קבוע וצוות נרחב של פיזיותרפיסטיים משרת את הקבוצה השנייה וקבוצות האקדמיה.
מעבר להקפדה על הפרטים והכבוד הגדול שהספרדים נותנים לכדורגל, ההבדלים הם בעיקר תרבותיים ואנתרופולוגים. כך גם טוען המנהל המקצועי של אספניול, אוסקר פרנאו. הספרדים מכבדים את המשחק, מבינים אותו, מעריכים את מי שעוסק בו ומקדיש לו את חייו והיחס שהם מקבלים הוא בהתאם. די בצפייה במשחק הנשים בכדי לראות את התשוקה, האהבה והכבוד של העם לספורט.
פרנאו. טוען שההבדלים בעיקר תרבותיים ואנתרופולוגים
אז מה לקחתי מהמסע הזה אלינו? קודם כל הבנתי שגם בתנאים הלא פשוטים אצלנו, אפשר לעשות דברים הרבה יותר טוב ונכון. הספרדים לא גדולים מאיתנו, לא פיזיים מאיתנו ומסתבר שגם לא עובדים יותר זמן מאיתנו. אבל תרבות הכדורגל, איכות העבודה ובעיקר ההקפדה על הפרטים הקטנים הם אלו שעושים את ההבדל.
אני רק יכול לקוות, שיבוא יום, במהרה בימינו, שיבינו גם אצלנו את החשיבות של המאמנים והמעטפת במחלקות הצעירות, שניתן יותר כבוד לבוני דור העתיד. ושבמחלקות הנוער, ישקיעו הרבה יותר בלימוד וחינוך לכדורגל ופחות בתוצאות ובהישרדות של מאמנים. במידה וזה יקרה, ונוסיף לזה גם שיפור במתקנים, אולי יגיע יום ונהיה אספניול.
מה דעתך על הכתבה?