זוכרים איך צחקנו על הקמפיין של מכבי חיפה בליגת האלופות ב-2009/10? "אפס נקודות-אפס שערים" נחקק לדיראון עולם. האלופה הפסידה אז במשחק הראשון 3:0 לבאיירן מינכן ובשאר חמשת המשחקים, 1:0 בכל פעם. נגיד זאת כך, מכבי חיפה הייתה מתה לעבור קמפיין אירופי דומה במצבה היום באירופה, ללא שערים בקונפרנס ליג, מפעל לקבוצות שכשלו במוקדמות המפעלים הרציניים ולקבוצה הכי נחותה מכל אחת מחמש הליגות הגדולות, למשל אוניון ברלין.
חיפה ערכה אמש את משחקה ה-130 באירופה. אוניון ברלין את משחקה ה-20. משחקה ה-18 באירופה היה בכלל לפני 20 שנה. מבחינת ניסיון אירופי, אין בכלל מה להשוות, מכבי חיפה והמאמן שלה, ברק בכר – שניצח פעמיים את אינטר – עולים על אוניון בכל פרמטר. אז למה הקבוצה חוטפת בכל משחק חוץ באירופה, כולל באיי פארו? כי בין לבין היא משחקת בליגה הישראלית. אוניון למשל משחקת בבונדסליגה. מה שהספיק עם שי מימון ודקל קינן ל-0:1 דחוק משער של אוליץ' בדקה ה-62 באליאנץ ארנה לפני 12 שנה, לא מחזיק מעמד עם שלושה בלמים מול פעולות פשוטות שעושים היום בבונדסליגה.
במילים פשוטות יותר: ההתקפות של חיפה היו ארוכות בהרבה מההתקפות של אוניון והעובדה הזו לבדה, מנעה מחיפה מלהגיע למצבי כיבוש, נוכח הלחץ שהופעל עליה. הסטטיסטיקה מספרת שאוניון בעטה 6 פעמים למסגרת לעומת אחת של חיפה, אבל היא לא מספרת כמה פעמים אוניון הכניסה כדור לרחבה לעומת חיפה. וכאן, כשהמגרש "קצר" יותר, והקבוצה הגרמנית רגילה לשחק בכדורים ארוכים, הפער במספר שחקני הקישור ניכר לעין. במקום לחזק את הקישור, בחר בכר לחזק במחצית השנייה את ההתקפה על חשבון ההגנה ואז התברר שפלאניץ' – הנוטה גם כך להציל את המולדת ולצאת מהמרחב שלו – הוא בלם ענק לליגה שלנו, אבל לא מספיק למפעל השלישי בחשיבותו באירופה, מול קבוצה שצובטת את עצמה כבר ארבעה חודשים על כך שהגיעה בכלל למפעל אירופי.
פלאניץ' נכנע בכדור החופשי שהוביל לשער השני לקווין בהרנס, שחקן שיש לו 4 הופעות בונדסליגה בלבד, שרוב הקריירה שלו הייתה בליגות חובבים. בהרנס גם פירק את ההגנה של חיפה בשער הראשון, אותו בישל, וגם שם היה פלאניץ' מעורב, כשניסה להציל שוב את המולדת ולמעשה נותר שכוב אחרי שהדף עם הרגל כדור עומק, ומכאן בהרנס כבר "שתה" את רמי גרשון – לא חוכמה – והוציא את כדור הרוחב, לשם כבר איחר להגיע רז מאיר.
אם פלאניץ' נכנע פעמיים – בראש ובמהירות – ולא מצליח לכפות על שאר המחדלים בכוחות עצמו, איפה שאר השחקנים? זהו, שמה שמספיק בארץ לא יכול להספיק מול קבוצה שהדגש בליגה שלה הוא על תנועה, מהירות וכוח, שלושת המרכיבים שהולכים ומעמיקים את הפער בין ישראל לכדורגל המשוחק ביבשת.
אפשר להתמוגג מהכדורגל השמח של חיפה, מצ'ארון שרי ואצילי ודולב חזיזה ואיזה יופי הם משחקים בנגיעה, אבל כשמראש הכדורים לא מצליחים להגיע אליהם, בגלל קישור דליל והגנה מקרטעת, אין בזה כלום.
אין פה מילת ביקורת על פלאניץ' שגדול על הליגה שלנו. מכבי תל אביב למשל הייתה מתה לפלאניץ' כזה. היא חיה עם לואיס הרננדס, בלם שהייחוד שלו הוא בעיקר בזריקות החוץ המרשימות. בשאר הפרמטרים שמצפים משחקן הגנה – מיקום, ובעיקר מהירות – הוא נחות אפילו מבלמים ישראלים.
הרננדס הוא כשלון בסקאוט. זו חשיבה נפלאה להביא שחקן הגנה – ששיחק תחילה כמגן – מספרד, אבל כשבוחנים שחקן, צריך לבדוק באיזה קבוצות הוא שיחק, מה הייתה צורת המשחק שלהן, ומה עשתה הקבוצה איתו. והרננדס, לרוע המזל, שיחק רוב הקריירה שלו בקבוצות שלרוב התגוננו. כשקבוצה מתגוננת, השטחים מצומצמים יותר, ולכן המהירות הבסיסית או הצעד הראשון הם פחות קריטיים. שחקן הגנה בקבוצות שמחזיקות יותר בכדור – ומכבי החזיקה גם אתמול, במשחק החוץ שלה, יותר בכדור – צריך להתמודד עם שטח רחב יותר ולכך הוא נזקק למהירות תגובה. להרננדס אין את זה. השער שספגה אתמול מכבי תל אביב היה כתוצאה מאיטיות בתגובה וביציאה מהמקום. ריבאונד ההתקפה של לינץ היה קל מדי.
היה אפשר לפתור את בעיית הרננדס גם בלי להחליף אותו, לא מראש ולא בהמשך, אבל כאן יש למכבי תל אביב בעיה גדולה יותר: המאמן שלה מקובע באופן זועק. זה לא רק המערך של 3-3-4 שאין בו טיפת דמיון – כנף נכנס במקום כנף, קשר אחורי במקום קשר אחורי – אלא בעיקר הציוות שבו. ואן לוון פתח אתמול עם שחר פיבן כבלם, שרן ייני כקשר 50/50 (8 בהגדרה של ואן לוון) ועם גבי קניקובסקי כשחקן כנף שמאל (11), כשהוא בכלל קלאסי לשחקן מאחרי החלוצים (10).
יש פה שני כשלים שמובילים לעוד שניים. ייני הוא לא קשר 8, אלא יותר 6, אבל בתפקיד הזה משחק דן גלזר. בגילו, ייני מתאים לשחק כבלם ועד לפני כמה חודשים הוא גם היה בלם נבחרת, אבל אצל ואן לוון – שקיבל את עדן שמיר במהלך אוגוסט – ייני מקובע בתפקיד אותו עשה בגיל 20. כלומר, אם ייני היה משחק אתמול כבלם ושמיר כקשר 50/50 מכבי תל אביב לא הייתה מחכה עד לדקה ה-87 כדי לכבוש, בטח עם שחקן קישור שנכנס לרחבה כמו שמיר. אם דור פרץ איננו, צריך לשים במקומו שחקן שדומה לו בתכונות, בטח לא לבזבז שם שחקן שיכול להועיל פי מאה בתפקיד אחר.
הסיפור של קניקובסקי הוא בכלל עצוב. זה שחקן שמכבי תל אביב רדפה אחריו כל הקיץ, כי ואן לוון לא החזיק בעונה שעברה מדן ביטון (ולא מאילון אלמוג) ונראה היה שמוותרים עליו. אתמול עלתה הקבוצה עם קניקובסקי בתפקיד לא לו, אבל עם דן ביטון בהרכב. רק ד"ר שון מרפי מ"הרופא הטוב" יכול לפענח מה עובר לואן לוון בראש.
ונניח, אבל רק נניח, שוואן לוון היה רואה שברבע השעה הראשונה האוסטרים לוחצים בתוך שטח המגרש של מכבי תל אביב ומונעים ממנה לעבור את החצי, והיה עושה שינוי פנימי ומעביר את קניקובסקי לקישור יחד עם ביטון, מחלק ביניהם את השליטה, אחד ימין ואחד שמאל, אז כל המשחק היה נראה אחרת. מכבי הייתה מחזיקה יותר בכדור, מניעה אותו בטכניקה טובה יותר מאשר עם גלזר וייני, ובכך מונעת מהאוסטרים להאמין במה שהם לא צריכים להאמין. ואן לוון בחר להעביר את קניקובסקי לקישור רק במחצית השנייה, על חשבון ביטון. הוא בחיים לא יחשוב לשחק עם שניהם יחד, ועם שחקן התקפה אחד פחות.
מכבי תל אביב קיבלה בית בהזמנה. בית של 18 נקודות, אבל לא בטוח שהיא תגיע גם ל-13. לאסק לינץ מגיעה מהליגה של שטורם גראץ (ראיתם איך הם התפרקו אתמול מול קבוצה הולנדית במשבר?), של ריד, של ראפיד וינה, של קארנטן, אפילו של זלצבורג – קבוצות שנכנעו כמה פעמים לקבוצות ישראליות. זו ליגה שהקבוצות הבינוניות בה נופלות בהרבה מקבוצות ישראליות בכירות. וללינץ יש 10 נקודות מ-27 אפשריות באוסטריה. הקטע הוא שה-1:1 אתמול מול מכבי תל אביב משקר. אם לא דניאל פרץ, מחזיקת הגביע מפסידה את המשחק.
על הקיבעון הזה – לשחק עם שחקנים שלא מתאימים לתפקיד רק כי יש מערך קבוע – מכבי תל אביב משלמת בליגה עם 4 נקודות מ-12 אפשרויות, אבל זה בעיקר מעיד על כך שלמרות העומק בסגל, אין לקבוצה באמת עומק בסגל, אם אין בו שימוש נכון.
שני המשחקים אתמול, ובעיקר העובדה ששתי קבוצות ישראליות לא עמדו מול משחק לחץ, לא הניעו כדור כהלכה או הגיעו למצבי כיבוש תכופים, בטח לא מול קהל ביתי כמו לאוניון, מדאיגים עוד יותר בגלל המשחק בשבת הבאה בגלאזגו.
