"אני אוהב את אלה שמעזים לעמוד מולי", אמר ברנאר טאפי ב-1991 על דידייה דשאן, כיום מאמן נבחרת צרפת ואז קשרה של מארסיי, שסירב בתוקף לעבור לפריז סן ז'רמן למרות הלחץ מצד הבעלים.
עוד אחד כזה היה פסקל אולמטה, שוערה של מארסיי בין השנים 1990 ל-1993. הוא התווכח עם טאפי כמה פעמים בעונתו האחרונה בעניינים כספיים, והשיא הגיע בעימות על הדשא בוולודרום. "זה היה בערך שבוע לפני גמר ליגת האלופות, והייתי קרוב להכות אותו", סיפר השבוע שוער העבר ל-RMC. "הוא העניש אותי. הפכתי לשוער מחליף ונאלצתי להגיע לגמר במינכן בטיסה עם האוהדים. אפילו לא הורשיתי לישון במלון של הקבוצה. התאמנתי יחד עם פביאן בארטז וכמובן הוא פתח. זכינו בגביע, חזרנו לחגיגות במארסיי ואני הייתי הראשון שקיבל את הגביע. אז לקחתי אותו לקורסיקה".
שבוע לאחר מכן, התקשר המנכ"ל ז'אן פייר ברנס לשוער ודרש שיחזיר את הגביע, אבל זה החליט לנצל את ההזדמנות והחזיק בגביע כ"בן ערובה". עד אשר ימולאו דרישותיו. "אמרתי לו שישלמו את הבונוסים ואז אחזיר את הגביע. רק בזכות הצעד הזה קיבלתי את הכסף, אחרת אני בטוח שמר טאפי לא היה משלם לי", טען אולמטה וצחקק: "החזרתי את הגביע 15 ימים לאחר מכן… אחרי שהוא הסתובב בכל כפר בקורסיקה".
האנקדוטה הזו, יחד עם שלל הסיפורים שסופרו השבוע על חייו הסוערים של טאפי לאחר מותו ממחלת הסרטן בגיל 78, החזירה את אוהדי מארסיי לשלהי מאי 1993. אל הימים בהם טאפי – האיש שהגדיר מחדש את המושג "שנוי במחלוקת" – הציב את המועדון על גג העולם, אבל גם על פי תהום.
פרנק צרפתי אחד. זה המחיר הסמלי שנדרש ברנאר טאפי לשלם בקיץ 1986, כאשר רעייתו של ראש העירייה פנתה אליו והציעה לו לרכוש את אולימפיק מארסיי. המועדון היה ללא תואר מאז 1976 ובמלחמת הישרדות יומיומית, וטאפי נותר בהלם לאחר ההפסד לשטרסבורג במשחק הבכורה שלו ("לא חשבתי שהשחקנים עד כדי כך גרועים"). למרות זאת, האיש שהגיע עם קבלות מענף רכיבת האופניים (הקבוצה בבעלותו 'לה וי קלר' זכתה פעמיים בטור דה פראנס עם ברנאר הינו האגדי) מיהר להבטיח: "תוך חמש שנים נהיה אלופי אירופה".
טאפי, יליד פריז, בכלל התחיל כזמר. אחרי שירות קצר בצבא צרפת החל את דרכו בעסקים ואת הונו עשה באמצעות רכישת חברות שפשטו רגל. הוא התקדם במהירות בעולם העסקים, הגיח לספורט כאמור דרך הטור דה פראנס ואז הגיע תורה של מארסיי. הכניסה הייתה בכל הכוח. הוא היה בוס מעורב כמו שלא הכירו עד אז בצרפת או בכלל באירופה. מיליארדר שישב לאכול עם השחקנים. הוא הביא את אלן ז'ירס ממונאקו ואת ז'אן פייר פאפן הצעיר מקלאב ברוז', בנה סביבם את הקבוצה ולאחר מכן הוסיף עוד ועוד כוכבים, עם כלל אחד: אף מאמן לא נשאר יותר משנתיים.
ההצלחה הגיעה בשנה השלישית, עם אליפות ראשונה אחרי 17 שנה ודאבל שני בתולדות המועדון. חודש לאחר מכן, בקיץ 1989, ניסה טאפי לצרף את דייגו מראדונה. "היו שלושה צדדים לעסקה: מראדונה רצה לעזוב באותו קיץ, מארסיי רצתה אותו, אבל נאפולי לא הסכימה למכור", טען הבעלים שהציע לכוכב הארגנטינאי שכר עונתי של 20 מיליון כדי שיוביל אותו לגביע האלופות הנכסף. "זה כמעט בחינם. זה כמו לשלם 50 אלף לשחקן של לבאל".
מראדונה לא הגיע, אבל מארסיי ביססה גם בלעדיו את שליטתה בכדורגל הצרפתי עם החתמות נוצצות אחרות ולקחה עוד אליפות. במקביל, טאפי הפך גם לפוליטיקאי מוכר (ובהמשך גם לשר, בתמיכתו של נשיא צרפת פרנסואה מיטראן) וניצל את קשריו כדי לקדם את הליגה כולה ולא רק את מארסיי. הוא שכנע את ז'אן מישל אולאס לקחת את ליון עוד כשהייתה בליגה השנייה ובהמשך גרם לקאנאל פלוס להשתלט על פריז סן ז'רמן.
טאפי היה איש מכירות סוחף, וכושר השכנוע שלו בא לידי ביטוי אחרי המונדיאל ב-1990, כאשר זרק את ז'ילי והנחית את פרנץ בקנבאואר, אלוף העולם הטרי עם מערב גרמניה. "הייתה לו כריזמה כזאת, שאמרתי כן למרות שהייתי נטול מוטיבציה", העיד בקנבאואר. הגרמני החזיק מעמד בקושי שלושה חודשים ("אלמלא המעורבות של טאפי הייתי נשאר הרבה יותר") ולאור חוזהו הכבד הוזז לעמדת היועץ.
במקומו מונה ריימון גוטאלס הבלגי, שהוביל את מארסיי לאליפות נוספת וגם לגמר האלופות, אבל גילה שזה לא מספיק, הפסיד לכוכב האדום בלגרד ופוטר. טומיסלב איביץ' מונה בתחילת עונת 1991/92, החזיק גם הוא רק שלושה חודשים לצד טאפי הדומיננטי, ואז ראה את גוטאלס שב כדי לקחת עוד אליפות, להיכשל באירופה ולהיפרד. והסיפור חזר על עצמו גם עם ז'אן פרננדז, שנבעט בנובמבר 1992. ומי החליף אותו? נכון, שוב גוטאלס. פעם שלישית גלידה.
"הסוד של גוטאלס היה שהוא נתן לטאפי להאמין שהוא זה שמקבל את ההחלטות המקצועיות", כך הסביר שחקן העבר אריק די מקו את היכולת של הבלגי לחזור פעם אחר פעם לחיקו של טאפי, ובסופו של דבר גם להשיג את התהילה. אבל הבעלים נגע ועוד איך גם בצד המקצועי, כולל בגמר במינכן.
עם בארטז בשער, מרסל דסאיי ובאזיל בולי במרכז ההגנה, דשאן בקישור ואלן בוקשיץ' בחוד, ובעזרת הגרלה נוחה בשנה הראשונה של עידן ליגת האלופות – מארסיי שבה למעמד הגמר שנתיים אחרי ההפסד בפנדלים לכוכב האדום. טאפי לקח את השחקנים ליום של שחרור מתחים מחוץ למינכן, שיחק איתם על הדשא ואמר להם: "או שנזכה בגביע ונחולל נס, או שנפסיד בצורה הגיונית ליריבה חזקה יותר".
בולי נפצע שמונה דקות לסיום המחצית הראשונה בגמר והמאמן תכנן להחליפו, אבל לטאפי היה מכשיר קשר ביציע והוא הורה לספסל: "בולי לא יוצא". רודי פלר ניגש לגוטאלס והפציר בו לבצע חילוף, אך הבלגי השיב: "הוא לא מוכן, הנוכל השני". שש דקות לאחר מכן, אותו בולי נגח פנימה והעניק למארסיי את התואר האירופי עם 0:1 על מילאן הגדולה.
תכנית חמש השנים של טאפי התארכה בשנתיים, אבל היעד הושג והדמעות מול המצלמות הפתיעו גם אותו. "זה מגוחך, אנחנו לא ילדים קטנים", התנצל לאחר מכן. "אי אפשר לבכות בטלוויזיה". זה היה רגע האושר המושלם בתור הזהב של מארסיי. זה היה גם רגע האושר האחרון.
הזכייה ההיסטורית לא הצליחה להסתיר את מה שהתרחש שבוע קודם לכן. את הסקנדל הכי גדול בתולדות הכדורגל הצרפתי. במחצית משחק הליגה של מארסיי בוולנסיין, ניגשו אנשי המארחת לשופט והציגו גרסה לפיה הוצע סכום כסף לכמה משחקניהם כדי שלא יתאמצו במשחק. מארסיי ניצחה 0:1 וכאמור שבוע לאחר מכן זכתה בליגת האלופות, אבל למחרת הגמר כבר נפתחה חקירה בעניין, לאחר שהמגן ז'אק גלסמן סיפר שפרט אליו גם חורחה בורוצ'אגה וכריסטוף רובר קיבלו 50 אלף דולר ממארסיי. יומיים נוספים חלפו והמוליכה הבטיחה אליפות חמישית ברציפות עם 1:3 יוקרתי על פ.ס.ז', אבל הרכבת הפלילית כבר יצאה מהתחנה.
רובר נעצר בחלוף חודש, לאחר שנמצאו 50 אלף דולר בגינה של דודתו. הוא טען שאת הכסף קיבלה אשתו מידי לא אחר מאשר ז'אן ז'אק אדלי, שחקנה של מארסיי, שתחילה הכחיש, לאחר מכן נעצר בחשד להונאה ובהמשך הודה ופרש מכדורגל. אגב, יותר מעשור לאחר מכן, אותו אדלי חשף גם ששחקני מארסיי קיבלו זריקה עם חומר לא ידוע לפני הגמר מול מילאן. ארסן ונגר, שבשנות השליטה של טאפי אימן את מונאקו, כינה את התקופה הזו "הגרועה ביותר שידע הכדורגל הצרפתי", והסביר: "הכול נבע מנוכחותו של ברנאר טאפי".
שחקני ולנסיין הודו אז בקבלת הכסף, פשיטה משטרתית נערכה במשרדי מארסיי והמנכ"ל ברנס התאשפז בגלל דיכאון. גם הוא נעצר, שוחרר ולאחר מחזור הפתיחה של עונת 1993/94 (מארסיי גברה 0:1 על לאנס) התפטר מתפקידו והחל "לזמר" על טאפי, שלאורך אותו קיץ רק סיבך את עצמו עוד ועוד.
הבוס של מארסיי נפגש במהלך חודש יוני עם מאמן ולנסיין בורו פרימוראץ' בניסיון ללחוץ עליו לקחת אחריות על הפרשה. כחבר פרלמנט פעיל, הוא נעזר בפוליטיקאים בתקווה להיחלץ ממשפט ושר לשעבר אף סיפק לו אליבי ליום הפגישה עם מאמן ולנסיין. אלא שהאליבי הזה התגלה כשקרי. תביעה ציבורית נפתחה נגדו וטאפי בחר להשוות את מערכת המשפט בצרפת לגסטפו, כשבמקביל הוא פעל משפטית נגד פיפ"א. הוא כשל בשתי החזיתות. ההליך הפלילי נמשך ומארסיי הודחה מליגת האלופות ומכל יתר המפעלים הבינלאומיים, כשבסיום העונה גם הורדה ליגה למרות שסיימה כסגנית של פ.ס.ז'.
בעוד הפטרון הפוליטי מיטראן כלכל את צעדיו בקפידה, בן טיפוחיו היה פעלולן חסר מעצורים. הוא קינא בגישה הזו לפרקים, אבל ראה בטאפי גם מעין "מחבל מתאבד". ההגדרה הזו באה לידי ביטוי באותו משחק מכור בוולנסיין. מארסיי לא הייתה אמורה להתקשות מול קבוצת התחתית, אבל טאפי רצה להבטיח ערב נוח ובעיקר נטול פציעות וסיכונים לפני גמר האלופות, אז הוא היה מוכן לשלם. הוא רק לא ידע עד כמה.
בזמן שמארסיי שיחקה בליגה השנייה, נשיאה המודח הורשה בעוון שותפות לשחיתות וניסיון להדחת עדים. הוא נדון לשמונה חודשי מאסר ושוחרר לאחר 165 ימים בכלא, ביולי 1997. במקביל הורשע בתיק נוסף בשימוש כוזב במסמכי תאגיד וקיבל מאסר על תנאי לשנתיים, קנס כספי והרחקה של חמש שנים מניהול עסק.
כשהשתחרר כפושט רגל, הוא לא יכול היה לחזור לכדורגל וגם לא לפוליטיקה או לעסקים. אז את הקאמבק עשה בתכניות טלוויזיה. לאחר מכן השתתף בסרט, חזר לשיר (כולל אזכור פרשת ולנסיין), שיחק בתיאטרון ואפילו כיכב בסדרה בדמות של מפקד משטרה, לא פחות ולא יותר.
בשורה טובה הוא קיבל ב-2008, עת נקבע לו פיצוי עתק בסך 404 מיליון יורו מהמדינה על כך שרומה בעסקת מכירת חברת "אדידס", אבל בדצמבר 2015 הוא נדרש להחזיר את הכסף ושרת האוצר כריסטין לגאר, זו שחתמה על ההסדר המופרז (כביכול לטובת תמיכה של טאפי במפלגתו של ניקולא סרקוזי בבחירות), הואשמה ברשלנות. ב-2019 טאפי זוכה, אבל הרשויות ערערו ואחרי התגוללות משפטית ארוכה צפויה להתקבל הכרעה בשבועות הקרובים. טאפי לא יהיה שם. גם את הסדרה על חייו ("וונדרמן", תעלה בנטפליקס בשנה הבאה) לא יזכה לראות.
איש העסקים השנוי במחלוקת הלך לעולמו ביום ראשון, כשצרפת כולה הרכינה ראש – מהנשיא עמנואל מקרון ועד אחרון אוהדי מארסיי. היו שהזכירו את הרע, אבל במקרים כאלה כמובן שמתמקדים בטוב. "אף פעם לא הייתי אחד 'הבנים' שלו בחדר ההלבשה, אבל נשארנו בקשר לאורך השנים והייתה חיבה הדדית", נפרד שחקן העבר די מקו בדמעות. "יש מעט מאוד אנשים יוצאי דופן, והוא היה אחד מהם. אזכור לו רק את הדברים הטובים כי עד שהוא הגיע ב-1986, המועדון גסס. חיי השתנו בזכותו. אם הוא היה גורו, בכת שלו היו מיליוני חסידים. הוא היה עד כדי כך עוצמתי. ובשנים האחרונות, הדרך בה נאבק במחלה הפכה אותו לאנושי יותר. הוא היווה השראה".
את מה שהקטארים מנסים לעשות כבר עשור בפריז סן ז'רמן, ללא הצלחה עד כה, טאפי הגשים בעונתו השביעית. בסמל של אולימפיק מארסיי, מעל ה-O וה-M, מתנוסס בגאווה כוכב מוזהב. תזכורת נוצצת לזכייה היחידה של קבוצה צרפתית בליגת האלופות. מושחת, רמאי ומה לא, יגידו לכם אוהדי מארסיי – לכוכב הזה אחראי טאפי. ואותו, איש לא יוכל לגזול ממנו.
