הווריורס רתמו כל חידוש שהומצא בעמק הסמוך והיה רלוונטי עבורם. הם עשו זאת בכל התחומים: שיטות הטיפול בקרסול המועד של סטף קרי; זיהוי כישרונות שמתאימים לקונספט הקבוצתי; המעטפת המסחרית; הדחיפה השיווקית; המצגת הווירטואלית שנועדה לשכנע את קווין דוראנט לחתום בשורותיה; חלוקת המושבים באולם – הכל נשען על טכנולוגיה. עולם אחר, שפה חדשה. הווריורס בהיבט הזה היא אכן קבוצה היסטורית. היא הראשונה שמציגה – כך נראית קבוצה שההייטק מייצר.
ג'ו לייקוב, אבי המשפחה ובעלי הקבוצה, עשה את הונו בביוטכנולוגיה. זה העולם שממנו הוא בא, הוא שולט בנעשה בו, הוא עוקב אחרי הפיתוחים. "למדתי שם לא מעט ערכים שעזרו לי מאוד גם עם קבוצת הכדורסל", הוא אומר על הווריורס. לייקוב קנה אותה בחצי מיליארד דולר ב-2010. "פורבס" אומד את שוויה הנוכחי ב-2.6 מיליארד דולר.
קצת קשה לעקוב אחר ההתרחשויות ב-NBA במהלך הקיץ הזה, אבל קל לזהות במה מדובר – תחרות שיצאה מכל פרופורציות מוכרות. אף פעם, באף מקום ובאף תחום לא התנהלה תחרות כזו. וכולה מתנהלת בגזרה של הפרונט אופיס. ככה נראית תחרות בעידן של שגשוג כלכלי שהליגה חווה בשנים האחרונות. זה לא רק הווריורס – שוויין של הרבה קבוצות עלה במאות אחוזים בפרק זמן של לא הרבה שנים.
לברון ג'יימס וסטף קרי. מעולם לא הייתה תחרות כזאת בליגה (gettyimages)
ג'יימס דולן קיבל את ניו יורק ניקס מהאבא שלו לפני איזה 30 שנה. האבא שלו היה נשיא, עכשיו הוא נשיא. זה עבר שם בירושה. המשפחה התעשרה מערוצי תקשורת בכבלים. התחרות כפי שהיא נראית בשנים האחרונות, במיוחד הקיץ הזה, שונה בכלליה מסוג התחרות שמשפחת דולן והניקס הורגלו בה לאורך שנותיהם – שגם במסגרת הכללים הנהוגים בה הם התקשו. זו תחרות שנכנסו אליה מתחרים חדשים, טיפוסים אחרים, שמביאים איתם את כל הכסף שהמשפחה שלו מביאה, ואם צריך אז גם הרבה יותר. זה כסף שהם עשו בעשר אצבעותיהם ולצורך זה שרדו בעולם ששום דבר לא מתקבל בו בירושה. ההייטקיסטים נהרגים כדי לנצח, כל אחד יכול ולכל אחד יש סיכוי, זה רק עניין של השקעה. תשקיע – תגיע, זה יקרה.
הליגה נשלטה בעבר על ידי חברות קבועות במועדון הזוכות. הדור הישן נהג לחלק את הטריטוריה בין חבריו באופן שהיה מקובל על כולם: עכשיו זה העידן של הסלטיקס, אחר כך של הלייקרס, ככה אנחנו מתקדמים.
כך גם נוצרו השושלות, כי אפשר היה לייצר אותן. זה תמיד היה ברור – הכישרונות הבולטים יגיעו בסופו של דבר לבוסטון, ללוס אנג'לס, לניו יורק או לפילדלפיה. ככה היה מקובל. הקבוצות המסורתיות פעלו בשווקים הגדולים וזה היה טוב לביזנס שההגמוניה תישמר בידיהן.
גולדן סטייט חוגגת (gettyimages)
התחרות, כפי שהיא מתנהלת היום, נותנת סיכוי לאוקלהומה לקחת אליפות. לפני שלוס אנג'לס, בוסטון, ניו יורק, פילדלפיה, שיקגו או דטרויט ייקחו. אנד הו דה פאק איז אוקלהומה? שום דבר לא יגן על הכוחות המסורתיים ועל הסדר הישן מפני שינויים, תמורות, זעזועים ונפילות. שום דבר לא יגן עליהם מפני עלייתם של כוחות חדשים שאולי לא יעלימו אותם, אבל ימנעו את שובם רק בשל ייחוסם. זה חוסר הוודאות ביחס לתוצאות התחרות שרק הספורט האמריקאי יכול לייצר. לפני שלייקוב רכש אותה והנהיג בה את רעיונותיו, הווריורס הייתה קבוצה כושלת במשך עשרות שנים, אף אחד לא נתן לה סיכוי.
הצ'מפיונס-ליג היא המקבילה האירופית ל-NBA. היא נשלטת על ידי כוחות מסורתיים, הזוכות נמנות עם אותו מועדון אקסקלוסיבי, אין אפשרות אמיתית למישהי חדשה להצטרף ולשנות את מאזן הכוחות. גם הליגות האירופיות הבכירות כפופות לכללים האלה. הכוחות המסורתיים משמרים את השליטה. זה לא המצב ב-NBA. זה גם לא המצב בספורט התחרותי הנהוג באמריקה. שם כל אחד יכול ולכל אחד יש סיכוי. אם אמריקאי שם לעצמו מטרה ועושה כל מה שנדרש כדי להגשימה' יש לו סיכוי אמיתי לממש אותה. ואם הוא לא מימש זה רק משום שיש אלפים כמוהו. זה תקף לאינדיבידואלים כפי שזה תקף לקבוצות. כי הרי לשם מה עזבו המתיישבים הראשונים של אמריקה את היבשת הישנה? כדי להקפיד ולשמר בעולם החדש את כללי הסדר של העולם הישן?
באיירן מינכן. בכדורסל האמריקאי, בנגוד לליגת האלופות, אין מי שתבוא ותגביל (gettyimags)
להרים קבוצה מכלום ולהביאה לפסגת העולם, זה לא אפשרי ביבשת הישנה אבל באמריקה זה אפשרי. אולי מנקודת המבט הזאת צריך להסתכל על מה שמתרחש ב-NBA במהלך הקיץ הזה. קבוצות מתנהגות כאילו מה שסביבן זה נו מן לנד, ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות פרושה בפניהן, כל קבוצה יכולה להגיע, כל העולם פתוח לפניה, צריך להשקיע כסף ולהפיח את הרוח המתאימה. לאוקלהומה, לממפיס, לסקרמנטו אין "באיירן מינכן" על הראש, שתמנע ושתחסום ושתגביל, ושאותה אי אפשר להסיר מהדרך.
ה-NBA תפעל לפיזור הכוח עד לנקודה שבה תתאפשר תחרות פתוחה ושווה, שאין בה ודאות ביחס לתוצאה הסופית. היא לא תגביל את אלה שיש להם יותר, היא רק תקנוס אותם אם יעשו באמצעים שלהם שימוש שמונע תחרות. זה יעלה להם אם ירצו להבטיח שושלות רק באמצעות כספם. הליגה מתערבת עד לנקודה שלממפיס ואוקלהומה יש סיכוי הוגן. השאר תלוי בהן.
המונח תקרת שכר" לקוח מעולם הספורט האמריקאי. אבל באותו עולם מונהגת גם רצפת שכר, שעבור קיומה של התחרות חשובה כפי שהתקרה חשובה. היא מונעת מקבוצות לשרך רגליים, היא כופה על הקבוצות להתמודד, היא מבטיחה שרק קבוצות תחרותיות ישתתפו בתחרות. סקרמנטו לא מספיק תחרותית? היא תועבר לסיאטל, שם היא כבר תהפוך לתחרותית.
סטיב קר. עובד בחברת הייטק (AFP)
ביחס לליגות האחרות שמתמודדות מולה על המעמד בציבוריות האמריקאית – וממה שנובע מהמעמד, כלומר כספי זכויות שידור – ה-NBA ממתגת את עצמה באמצעות האינדיבידואלים שלה, לא באמצעות הקבוצות. מכאן נובעים המספרים שכרוכים במעבר של אינדיבידואל מקבוצה אחת לאחרת. הליגה פועלת תחת ההנחה שלא הקבוצות מנצחות ומביאות תארים ורווחים אלא האינדיבידואלים. לא הבולס הביאו שש אליפויות לשיקגו, מייקל ג'ורדן הביא, וכשהוא הלך הבולס חזרו להיות שיקגו בולס וזה מה שהם היו גם לפניו.
כשאלכס פרגוסון מונה למנג'ר של יונייטד, ליברפול שלטה בסצינה. פרגוסון נשבע לקבור את ליברפול. זה היה היעד שלו, כך הוא נכנס לתחרות. הוא סיים אותה כפי שסיים רק בגלל הגישה הזאת. פרגוסון היה סקוטי אבל הגישה שלו לתחרות הייתה אמריקאית. הווריורס צריכים להרגיש עכשיו את משב האוויר החם בעורפם, כפי שליברפול הייתה צריכה להרגיש אחרי שפרגוסון מונה לתפקידו ביונייטד.
פרגוסון. סקוטי עם כישה אמריקאית (gettyimages)
הווריורס מסומנת. כל הליגה סימנה אותה, רוצים להפיל אותה ולבוא במקומה. הקבוצות מזהות שושלת בהתהוות ולא ייתנו לזה לקרות, יעלה כמה שיעלה. ילדי ההייטק בנו את ההגמוניה הזו וילדי ההייטק גם קמים עליה. בעולמם, אין קבלת הדין, אין הכרה כנועה ביחסי כוחות עכשוויים. הווריורס לא תשלוט עד שתתפרק מעצמה. התחרות שהם יכפו עליה תפרק אותה.
"ככל שההצלחה שלנו גדלה, כך גדלות גם הדרישות מאיתנו", אומר לייקוב. "אסור לנו אף פעם לעמוד במקום, אנחנו כל הזמן חייבים להיות בתנועה. האבולוציה רודפת אחרינו".
מה דעתך על הכתבה?