1. שביב של תקווה מזויפת
הדבר האכזרי ביותר שקרה אמש (רביעי) להפועל ירושלים באוסטרוב, התרחש דווקא בחמש הדקות האחרונות; כשהצליחה לרכך פיגור ב-18 הפרש ולהפוך אותו להפסד ב-11 נקודות, 76:65, היא שימרה את האשליה והותירה לעצמה שביב של תקווה מזויפת להמשך הדרך. כי עם ניצחון ביתי על סטאל בעוד שבועיים, ועדיף בפער הרצוי, האדומים יוכלו למצוא עצמם, לגמרי בטעות, בסדרת פליי-אין שמובילה לטופ 16.
אבל אם הקבוצה הזאת רוצה לצאת מהמשבר – החמור ביותר שפקד אותה לפחות מאז החלפת הבעלות והמעבר ממלחה לארנה – עליה להציב בפני עצמה את השאלות הקשות והנוקבות כבר הבוקר, ולא להרפות גם אם התוצאות על המגרש ישתפרו לזמן קצוב.
קל, ואף מתבקש, לפטר את המאמן. החיבור בין אורן עמיאל למועדון לא עבד כמעט מהרגע הראשון, תצוגות האימים על הפרקט החריפו את המצב, ונראה שאתמול נחצתה נקודת האל-חזור. גם עמיאל לא מצליח לבוא לידי ביטוי; בנימבורק הוא הנהיג שיטת משחק שהתבססה על משמעת טקטית, הגנה אגרסיבית וסגירה הרמטית לריבאונד; או בחמש מילים: כל מה שחסר כרגע לירושלים.
אלא שעמיאל, בין אם ילך ובין אם יישאר, אינו הסיפור. הוא רק הסימפטום. ירושלים מתנהלת בשנה האחרונה בתוך כאוס, והבעיה העיקרית שלה היא שהמועדון עצמו אינו יודע מה הוא רוצה. לפחות כלפי חוץ, הגדרות התפקידים נותרות מעורפלות ומעומעמות; מי הוא הבעלים המסתורי שתומך באדומים ולא מזדהה בשמו? מי מקבל את ההחלטות המקצועיות – המנכ"ל, המנהל המקצועי או המאמן? מי בעצם מנהיג את המערכת? ולאן הוא שואף להביא אותו בטווח הארוך? הדברים הללו, שאמורים להיות בהירים וברורים, מוטלים בחשיכה, ומתברר שבהיעדרם קשה לזהות את הקרחון שאורב לספינה בלב ים.
2. קית' לנגפורד עוקץ: "ולי הם אמרו שאני זקן מדי"
לפעמים, ציוץ אחד מספר סיפור שלם. "תדמיינו שמישהו היה אומר את זה לפני חמש שנים", כתב בטוויטר העיתונאי האיטלקי מרקו פליאריצ'ו, ושיתף את השורה הסטיסטית העלובה שהציג צמד הזרים של ירושלים:
אנתוני בנט – 5 דקות, 0 נקודות, 2 ריבאונדים, 0 אסיסטים.
ת'ון מייקר – 12 דקות, 0 נקודות, ריבאונד אחד, אסיסט אחד.
התגובה לא איחרה לבוא. "ולי הם אמרו שאני זקן מדי", השיב קית' לנגפורד ורמז על משא ומתן שכשל בעבר בינו לבין האדומים.
ולפעמים, נתון אחד מספר סיפור שלם. 7 מ-43 לשלוש. כן, 43 פעמים זרקו שחורי המדים מחוץ לקשת במהלך תצוגת הנפל – עוד תצוגת נפל. מאז הקמתה של ליגת האלופות, אף קבוצה לא זרקה כל כך הרבה שלשות במשחק בודד שלא נגרר להארכה; מבין הקבוצות שבצמרת רשימת השיאים, אף אחת לא קלעה כל כך מעט במסגרת הבליץ הבלתי מרוסן הזה.
והנתון הזה, 7 מ-43, 16 אחוזים, עוד עושה הנחה לירושלמים. את הרבע הראשון, שבו הובילו 11:22, הם סיימו עם 4 מ-10 לשלוש; כלומר, בשלושת הרבעים הבאים צנחו ל-3 מ-33, ובכל זאת לא הפסיקו לזרוק. זה לא באמת היה איום רציני שנולד מריווח נכון או מאסטרטגיה מכוונת, אלא יותר נראה כמו כדורסל עצל, נטול מעוף וחסר יצירתיות, שהוליד כמה מהשורות הסטטיסטיות המבהילות שנראו לאחרונה במחוזותינו: שון קילפטריק עם 1 מ-9, רטין אובסוהאן עם 0 מ-5, קייזר גייטס עם 0 מ-5, אנתוני בנט עם 0 מ-3, עמית גרשון עם 0 מ-3.
"איש הישר בעיניו יעשה", נכתב בנסיבות שונות לחלוטין, שבוודאי אינן מזכירות קבוצת כדורסל במאה ה-21 – אבל המילים הללו מגדירות בצורה מדויקת את הפועל ירושלים: לא מאוזנת, לא מאומנת, לא יודעת מה היא רוצה, ובעיקר – אין לה מושג מה היא צריכה.
וכך, למשל, עמיאל סיפר שהחליט להרכיב את בנט נגד מכבי תל אביב כדי להכינו למשחק החשוב בפולין. בפועל, הוא העלה אותו אתמול אחרון מהספסל, רק בדקה ה-35, בלב ליבו של הגארבג' טיים, כאילו היה נער פוסטר.
"כל מה שאני אומר, יישמע כתירוץ", הודה עמיאל. "הניצחון הגיע לפולנים, שהיו טובים יותר מאיתנו ושברו אותנו בדקות ספציפיות ברבע השלישי וברבע הרביעי".
"מה אפשר להגיד? זה היה משחק קשה עבורנו", הוסיף ווילי וורקמן. "איבודי הכדור פגעו בנו, לא קלענו, ו-7 מ-43 לשלוש זה באמת מספר מדהים. אנחנו לא יכולים לברוח מהאחריות שלנו, אבל נאסוף את השברים ונלמד למשחק הבא".
3. כל משחק קובע? לא בליגת האלופות
בעונת היורוליג הממושכת, שמתפרסת על פני 34 מחזורים ו-306 משחקים עוד לפני הפלייאוף, השיקו הקיץ סלוגן חדש: EveryGameMatters#, כל משחק קובע, שגם מייצג נאמנה את הלך הרוח בקרב המשתתפות. בליגת האלופות, לעומת זאת, נמשך שלב הבתים הראשון רק שישה מחזורים, ובכל פעם שקבוצה כושלת (ממדינה מזרח תיכונית, נניח, לצורך ההמחשה) מפסידה ומעמיקה את הבור שהיא חופרת לעצמה, ושוב מפסידה, ושוב מפסידה, מתברר שיש לה עוד הזדמנות להגיח, להתאושש ולהמריא.
הלוא ירושלים לא דילגה על שום צעד בדרכה להדחה המתבקשת מליגת האלופות. היא הפסידה בבית לפינאר קרשיאקה ולמנרסה, שמטה יתרון דו ספרתי ונוצחה בפער דו ספרתי בידי סטאל, ובכל זאת היא עדיין בחיים: אם, ואם, ואם – אולי האדומים יעלו שלב.
כלומר, לא באמת יעלו שלב, אלא לפחות יוכלו להעפיל לסדרת הפליי-אין, שמובילה לטופ 16. ולחשוב שרק לפני שנה עוד דיברו בבירה במונחי כישלון על עונה שהסתיימה בהפסד ברבע הגמר. היום הם אפילו לא מעזים לחלום על מקום בין שמונה הגדולות.
