לא משנה מי הלגיונר – ראיון הבכורה שלו לסיכום העונה הראשונה בחו"ל תמיד יכלול את המשפטים "לא הבנתי לאן הגעתי", "מתחתי כל שריר אפשרי בגוף", "לא היה לי כוח לדבר עם אשתי אחרי יום אימונים", "זו רמה אחרת לגמרי", והמשעשע ביותר: "המאמן אמר לי שהוא מאמין בי". במילים אחרות, הגעתי בתור סחורה פגומה, אבל אנשי המקצוע מקווים שעוד ייצא ממני משהו.
המשפטים האלה לא נאמרים על ידי שחקנים שעוברים ממכבי חיפה למנצ'סטר יונייטד או מהפועל ב"ש לריאל מדריד. מספיק שיגיעו לליגה השנייה בגרמניה או באנגליה, או סתם לאיזו קבוצה בבלגיה כדי שהישראלים יודו שמדובר בענף אחר. בקרוב תשמעו את זה גם מבן רייכרט.
המסקנה פשוטה: זו לא רמת הכדורגל הגבוהה או הטכניקה יוצאת הדופן שגרמה לעומר אצילי לא לקבל צ'אנס אמיתי בגרנאדה, או לטאלב טוואטחה להיפצע עם הנחיתה בפרנקפורט. זה הכושר. הפיזי, האירובי, מסת השריר. אבל רגע, מכוני כושר יש גם בארץ, מאמנים יש פה ואומת הסטארט-אפ יכולה להשתמש במכשור דיגיטלי למדידות השונות שמתבצעות באופן יומיומי על כל שחקן בצ'מפיונשיפ.
טוואטחה. לא סתם הוא נפצע מיד עם הגעתו (Gettyimages)
אז למה זה לא קורה? למה דינמו קייב מגיעה למשחק צ'מפיונס מול מכבי ת"א, ורק ממבט על השחקנים בחימום אתה יודע שהמשחק הוכרע? למה נבחרת ישראל היא שוות כוחות רק למולדובה וקפריסין וכבר היום נמנית, כך מוכיחה המציאות, על הדרג החמישי באירופה? כי אין שום דבר שימנע משחקנים פה ללכת לאכול בורקס אחרי האימון או להתחייב לאורח חיים תובעני כמו שבחרו למשל אלמוג כהן ותומר חמד.
בדומה לחוק הרוסי בכדורסל, גם הכדורגל נותן העדפה לתוצר המקומי. פעם עוד סיפרו לנו שחייבים להגביל את מכסת הזרים לחמישה (היום כבר שישה) כדי לתת לצעירים לשחק וכך לבנות את הנבחרת. מה שקרה בפועל הוא שהישראלים הבינו שאי אפשר להחליף אותם בזרים, ולכן הם יכולים גם לזלזל בכושר וביכולות שלהם, וגם לדרוש יותר כסף. אז במקום שאצילי יתחנן שמכבי ת"א תגאל אותו מייסוריו בליגה השנייה בספרד, הוא יכול לדרוש ממנה חצי מיליון יורו, והיא תסכים כדי שלא יברח בטעות להפועל ב"ש. כך טל בן חיים החלוץ יכול לדרוש סכומים דמיוניים, ואף אחד לא יעז לומר לו לא.
נניח שהיינו עוברים לשוק פתוח אמיתי. קפיטליסטי-חזירי כמו שאוהבים לקרוא לזה כאן. מייסדים את השמיים הפתוחים של הכדורגל הישראלי ומסירים לחלוטין כל מכסה מגבילה של זרים. כמו שקורה במדינות שחברות באיחוד האירופי (מתוקף חוק בוסמן), כמו שעשו בטורקיה, בקפריסין ובמקומות אחרים, שבהם המוצר המקומי פשוט לא היה טוב מספיק. במקרה כזה קיימות שתי אופציות.
בטורקיה ובקפריסין ניסו שיטות אחרות עקב איכות המוצר המקומי (ערן לוף)
הראשונה היא המודל הטורקי: אין כאן אומנם את הכסף והכוכבים ששופכים במדינה של ארדואן, אבל גם במצב הקיים, השחקן הישראלי יוכל להבין שברבע מהשכר שלו אפשר להביא זר צעיר עם נתונים פיזיים טובים בהרבה ומוטיבציה גדולה. הוא ייאלץ את עצמו להפוך למקצוען, ואולי אפילו ייקח כמה טיפים ועצות מועילות מזרים שיגיעו הנה ממקומות שבהם יש כדורגל. במקרה כזה גם הנבחרת הלאומית עשויה להרוויח.
האופציה השנייה, הקפריסאית: נבחרת ישראל לא תשתפר, הקבוצות יאבדו מהזהות שלהן עקב ריבוי זרים, אבל יגיעו להישגים גדולים יותר ברמת המועדונים. בדיוק כפי שקרה באפואל ניקוסיה, שהעפילה לרבע גמר ליגת האלופות ב-2012 עם קפריסאי אחד בהרכב בשמינית הגמר. תשאלו את אוהדי צ'לסי, שזכו באליפות אנגליה עם אנגלי אחד בהרכב, או את אוהדי ריאל, שבהרכב שלהם בגמר הצ'מפיונס ראו רק שלושה ספרדים, מה חשוב להם יותר – הזהות הלאומית או ההישגים.
הדרך היחידה לשיפור נבחרת עוברת דרך שיפור של רמת הכדורגל בליגה, וזו תתאפשר רק כשיחתימו פה שחקנים לפי רמה ומחויבות, ולא לפי דרכון. עד שזה יקרה, ליגת העל היא דבר אחד בלבד: מתנ"ס.
מה דעתך על הכתבה?