טו סמולר דה השאלה

אחד המעברים הקשים ביותר של שחקן בקריירה הוא המעבר מגיל נוער לבוגרים. שחקנים צעירים שהיו עטופים ב"חממת" מועדון האם שלהם לרוב נזרקים למים העמוקים בלי הרבה כלים ויכולת להתמודד. המטרה הראשונה היא, כמובן, הצלחת הקבוצה הבוגרת, ולעיתים לא באה בקנה אחד עם יכולותיו של השחקן הצעיר והפחות מנוסה. זה מה שגורם לחלק נכבד מהשחקנים למצוא עצמם די מהר מושאלים לקבוצות שונות ולהתגלגל לליגות הנמוכות.

בואו נהיה כנים לרגע. "השאלה" היא מילה יפה, מכובסת מעט, שמתארת תהליך קצת פחות יפה. קבוצת האם בעצם מחפשת, במילים פשוטות, קבוצה אחרת, קטנה יותר, שתהיה מוכנה לתת לשחקן במה, להכשיר אותו, ללמד אותו וכן – גם לשאת בכל הטעויות שלו. אבל לא כל קבוצה מוכנה לזה, ובצדק. הרי למה להשקיע בשחקן צעיר, ללמד אותו ולהפוך אותו לשחקן מצוין עבור קבוצה אחרת? אין באמת היגיון בלהשקיע משאבים בשחקן כזה במשך עונה שלמה, ובסיומה להיפרד ממנו לטובת קבוצת האם, אותה קבוצה שלא רצתה לסחוב על גבה את נטל ההכשרה.

יש שחקנים שהשאלה היא פשוט דבר נפלא עבורם. חלקם מגיעים למועדונים עם קהל גדול ושאיפות, הם מקבלים במה שלא היו מקבלים לעולם בקבוצה הבוגרת, צוברים דקות יקרות ויכולים אפילו לפרוץ, אבל אצל חלק אחר מהשחקנים, אם לא אצל רובם, המצב לצערנו שונה לגמרי.

מכה קשה לאגו ולמעמד

כל שחקן שמסיים נוער חולם ללבוש את חולצת הבוגרים. הוא מקווה לקבל את הצ'אנס, אבל לרוב הוא לא מוכן דיו. תחשבו על שחקן ששיחק כל חייו בליגת העל לנוער ומוצא את עצמו לראשונה משחק בליגה א'. זו ירידה של שתי ליגות, דבר שלא פשוט לעכל. לכל זה מצטרפת ההתמודדות, לראשונה, עם עולם הבוגרים ובסיטואציה כזאת קל יותר לפספס מאשר להצליח.

הגישה המנטלית של אותו שחקן תשפיע מאוד על הצלחתו. יש שחקנים שיקחו את ההשאלה כאתגר, הם ירצו ללמוד ולהשתפר ויעשו הכול כדי להצליח. מנגד, יש לא מעט שחקנים שתחושת האכזבה שלהם מעצם ההשאלה תכריע את הכף. הם רגילים לשחק במקום אחר ולרוב לא מבינים איך מצאו את עצמם בליגות הנמוכות. התחרות על ההרכב ב"קבוצה קטנה" לא כל כך מרגשת אותם. באופן מודע ולעיתים גם לא מודע, אותו שחקן שהיה קפטן בנוער או הכוכב הגדול לא תמיד מרגיש צורך להוכיח את עצמו. שחקן כזה מהר מאוד ימצא את עצמו, טוב ככל שיהיה, נדחק לשולי הספסל במקרה הטוב, ומחוץ לסגל במקרה הרע. האמת? קשה להאשים אותו.

כאן עבודתו של הסוכן הופכת הרבה פעמים למנטלי – להביא את השחקן להבנה של מצבו החדש בעולם הבוגרים, לנסות לאפשר לו להתאקלם ולרוב זה לא פשוט כלל.

ומה עם הפן המקצועי? זה כבר סיפור שונה לגמרי. עולם הבוגרים שונה מאוד מהנוער – הדרישות, הבנת המשחק, הקצב – לשחקנים יש עולם ומלואו ללמוד, רק שלא תמיד יש זמן ללמד. כשיש משחק ליגה בכל שבוע, לרוב פשוט מסתפקים בללמד את השחקן איך להשתלב בקבוצה, בצורת המשחק הספציפית שלה כדי שהיא תצליח. זה לא מספיק. בנוסף, אי אפשר להשוות את המשאבים של קבוצה שנלחמת על עליה, בכל ליגה, למשאבים של קבוצה שנלחמת על הישארות. כל משאב קריטי ולעיתים זה בא על חשבון התקדמותו והתפתחותו של השחקן.

לא מעט שחקנים עוברים במשך שנים מהשאלה להשאלה. הם מגיעים לקבוצות חדשות, בהן לכל מאמן יש את ה"אני מאמין" שלו – דגשים אחרים, צורת משחק אחרת, דרישות שונות. הם מתאימים את עצמם בכל שנה לדרישות המקצועיות בלי שלמדו את ההתחלה, את היסודות. הם בונים מגדל שלא תמיד יש לו בסיס, וכך אי אפשר להצליח. שחקן יכול למצוא את עצמו משחק שנים בנוער כקשר אחורי, ופתאום מגיע מאמן בבוגרים שהופך אותו בכלל לבלם. השחקנים הצעירים הם כמו פלסטלינה רכה, והמטרה בשנים הראשונות בבוגרים היא להתעצב לצורה אחת ברורה, אבל כשבכל שנה הם נוחתים במקום חדש, עם מאמן אחר, שמנסה להנחיל את משנתו, נראה לא פעם בלגן אחד גדול.

כך, באופן אבסורדי, קבוצה ששולחת את שחקניה להשאלה, לעיתים לא רק שלא משפרת אותם, אלא פוגעת בהתפתחותם המקצועית ופוגעת בעצמה. היא לא מסוגלת להתבסס על שחקני הבית שלה וצריכה להוציא לא מעט כסף על שחקנים מבחוץ. זהו גלגל שלא נגמר. מדינות שונות פותרות את הבעיה הזאת באמצעות "ליגת מילואים", שמאפשרת לשחקנים נחיתה יותר רכה בעולם שאחרי גיל הנוער. אבל בישראל, כמו בישראל, רוצים הכול עכשיו, ומהר. לפעמים, רק לפעמים, צריך לתת זמן לתהליך שממנו נרוויח הרבה בטווח הארוך.

מנגד, אפשר לראות קבוצות שחרתו על דגלן לקדם את שחקניהם הצעירים גם במחיר הצלחתה הרגעית של הקבוצה, מתוך הבנה שהשחקנים הם העתיד של המועדון. סטטיסטית ניתן לראות שאותם שחקנים מצליחים ופורצים בגיל מוקדם יחסית בהשוואה לאחרים. כך המועדון מרוויח פעמיים – פעם אחת מאותו שחקן שהופך לחלק אינטגרלי מהסגל של הקבוצה, ובפעם השנייה ממכירתו שככל הנראה תהיה בגיל יחסית מוקדם. הדבר הזה גם משפיע רבות על הגלגל שמאחורי הקלעים. אם פעם "השאלה" לא הייתה מילה גסה, היום היא מילה מרתיעה. קבוצות מסוימות פשוט לא מעוניינות להשביח שחקן חיצוני, הרי הן גם משלמות לשחקן משכורת וגם צריכות ללמד אותו הכול כמעט מאפס. במצב כזה הן מעדיפות שחקני בית.

השאלה היא עסקה מורכבת. מכל הסיבות שנכתבו למעלה, השוק הזה קטן יותר, הן מבחינת גודל העסקה (סכומים נמוכים) והן מבחינת טיב העסקה (בגילאים הצעירים ניתן לראות גידול משמעותי בנפח וכמות העסקאות בליגות הנמוכות בהשוואה לליגות הגבוהות). תפקידו של הסוכן הוא לדאוג לשחקן הצעיר שיגיע למקום הטוב ביותר, למקום שייתן לו את כל האמצעים והמשאבים לגדול ולהתפתח, אבל מקומות כאלה, כפי שכבר הבנתם, לא מתלהבים תמיד לקבל שחקן מושאל. תפקידו של הסוכן הוא לפתור את הסודוקו הזה בצורה מושלמת. אנו נלחמים בכל יום כדי למצוא את מתווה העסקה הטוב ביותר עבור הקבוצה הקולטת, עבור קבוצת האם ובראש ובראשונה עבור השחקן. אז איך פותרים משוואה עם שלושה נעלמים? שאלה טובה. מורכב, כבר אמרנו?

אבל יש גם נקודת אור. הקורונה יצרה שינוי תפיסתי, הקהל לא הגיע למגרשים, מקור ההכנסה של הקבוצות נפגע. נוצר מצב שגם אם קבוצה מעוניינת בשחקן, היא לא תמיד יכולה להרשות לעצמה להביא אותו. נוצר מצב מיוחד שבו לחלק מהמועדונים לא הייתה ברירה אלא להשתמש בשחקני הבית שלהם, שכמובן זולים הרבה יותר. כך פתאום קבוצות גילו את שחקני הבית, וחלקם, תתפלאו, לא רעים בכלל. שחקן כזה, שמקבל את הצ'אנס בבוגרים, יגיע מחויב הרבה יותר וגם גרף ההתקדמות שלו ככל הנראה יהיה מהיר יותר. ומי מרוויח מאותה התקדמות? כולם, ובעיקר הכדורגל הישראלי.

השחקנים הצעירים הם העתיד שלנו. ההתקדמות של הכדורגל תלויה באופן כזה או אחר גם בהתקדמות שלהם. אם נטפח אותם ונדאג להם אנחנו רק נרוויח.

ניצן פלד היא סוכנת בסוכנות השחקנים Iscout