אומרים שקשה לקחת אליפות והרבה יותר קשה לשמור עליה. בעונה שעברה הפועל באר שבע לקחה אליפות אחרי 40 שנות יובש והשנה לא רק ששמרה על התואר, היא גם עשתה את זה בצורה מרשימה וסופר דומיננטית.
למשחק העונה בנתניה, מול היריבה הגדולה מכבי ת"א, הגיעה ב"ש בידיעה שרק ניצחון יעניק לה אליפות השבוע. כל תוצאה אחרת הייתה דוחה את החגיגות לשבוע הבא בטרנר.
בדומה למשחק העונה הראשון בכר פתח במערך של שלושה בלמים, הובאן כבלם ימני (בכדי לאפשר לבכר לעבור ל-4:3:3 במידת הצורך ללא חילוף), וואקמה בכנף שמאל ומליקסון כשחקן חופשי מאחורי שהר. במחצית הראשונה התפתח משחק שקול, כשמכבי שולטת במרכז השדה. לראדי ואוגו היה קשה להתמודד עם גולסה ובניון, במיוחד כשמיכה זלג מהאגף ויצר יתרון מספרי לצהובים. השליטה של הצהובים תורגמה לשער אחרי מהלך יפה של בן חיים, בניון וקיארטנסון, שניצלו חוסר תאום בין הובאן לוויטור ואיפשרו לאיסלנדי לחגוג.
מבחינה התקפית ב"ש הצליחה במחצית הראשונה להגיע למצבים, אבל הייתה תחושה שהיא לא בשליטה מלאה במשחק. ואכן במחצית, בכר דחף את הובאן קדימה לקישור, חזר ל-4:3:3 והכניסה של אוחנה אחרי 7 דקות הפכה את המערך הזה לקטלני. ב"ש התחילה לשלוט ולהיות דומיננטית, להגיע למצבים ולכתוש את מכבי.
שני השערים של ב"ש הגיעו בשתי התקפות מעבר שהתחילו בחילוץ כדור של אותו שחקן – שחקן העונה הבלתי מעורער מבחינתי, מיגל ויטור. האי שאלמלא הפציעה שלו האליפות הייתה מוכרעת במשחק העונה הראשון בטרנר. נכון, ב"ש נהנתה גם מהרבה מזל כשכדורים של מיכה ויחזקאל פגעו בקורות, אבל במקרה של האדומים מהנגב – אין ספק שהמזל הולך עם הטובים.
משחק האליפות בנתניה היה מיקרוקוסמוס של כל העונה הזו. הכנה טקטית נהדרת, שינויי מערך תוך כדי משחק, חילופים שנותנים תנופה, עליונות פיזית, זרים שהם רמה מעל הליגה (רק סמלי ששער הבכורה של אוגו הוא שער האליפות), ווינריות וקבוצתיות.
ברק בכר הוכיח שוב שהוא מהמאמנים המשובחים שגדלו פה. מגוון, משדרג שחקנים, ניהל נהדר את הצוות שלו ולא הפסיק לפרגן לו. טיפל בצורה מושלמת בכל מוקש אגו שעמד בדרכו והכי חשוב – מבין כדורגל, מגיע מוכן למשחקים עם תוכנית א', ב' ו ג', קורא מצוין את המשחק, מגיב תוך כדי ויודע לגרום לקבוצה שלו לשחק במערכים שונים ביעילות נהדרת. אלה לא דברים של מה בכך. מאוד קשה לגרום לקבוצה ולשחקנים, לשנות תפקידים ותפקודים תוך כדי משחק ועדיין לגרום לקבוצה להראות מתואמת ומוכנה לכל שינוי, ואת זה בכר עושה בשלמות.
ב"ש עברה עונה פשוט חלומית. זכיה בסופרקאפ הישראלי, זכיה בגביע הטוטו, הגעה מרחק נגיעה מליגת האלופות אחרי קמפיין מוקדמות מרשים שכלל הדחה של אולימפיאקוס הגדולה וניצחון כואב על סלטיק, קמפיין אירופי מופלא עם ניצחון כפול על אינטר בשני משחקים בלתי נשכחים ושער עליה מרגש של מאור בוזגלו בסנט מארי, וחגיגות אליפות בבית של היריבה הגדולה ביותר שלה 3 מחזורים לסיום העונה.
עכשיו ב"ש תחגוג, תהנה בשלושת המשחקים שנותרו לה ואז תתחיל להתכונן לקראת החלום הגדול, הגעה לשלב הבתים של ליגת האלופות. ב"ש כבר התחילה בעבודה כשהביאה שניים מהמגנים הצעירים הבולטים בליגה, דור אלו ואורן ביטון, סביר להניח שגם במצבת הזרים יחול שינוי, לפחות בגיזרה של סוארס ואולי גם הובאן הוותיק והטוב. ב"ש שברה העונה כמעט כל תקרת זכוכית אפשרית ובעונה הבאה היא בהחלט תרצה להיכנס למועדון של הגדולות באמת.
ומילה אחרונה לאלונה ברקת. האישה שעם הרבה השקעה וסבלנות שינתה DNAשל עיר שלמה. היא הפכה את הקהל של ב"ש למרגש בליגה ושינתה לחלוטין את התדמית של בירת הנגב. אלונה הוכיחה שהכדורגל יכול לתרום חברתית ותדמיתית וכמה חשוב להשקיע בכדורגל, גם בקבוצות המקצועניות וגם במחלקות הנוער. ספורט בכלל וכדורגל בפרט נותנים אופק, תקווה, שמחה, מחנך למשמעת וכבוד ונותן לילדים תחושת שייכות, גאווה מוניציפאלית ורצון להיות טובים יותר. וכשרואים את הקהל בטרנר, רואים את כל אלה. מבחינתי אלונה היא האלופה האמיתית.
מה דעתך על הכתבה?