לשנות את המזל: מרקו רויס חולם על צלחת אליפות ראשונה בקריירה

"יופ היינקס רצה להביא את מרקו רויס אלינו, אבל הוא בחר ללכת לבורוסיה דורטמונד. הוא לא זכה בתארים רבים מדי שם, נכון?", אמר לא מכבר בחיוך קרל היינץ רומניגה. וזה אפילו אנדרסטייטמנט. שני גביעי גרמניה יש לרויס בקריירה – וזהו, אם לא סופרים את הזכיות בסופר-קאפ שלא ממש נחשב לתואר משמעותי.

למעשה, שם בדיוק, בהחלטה של רויס להעדיף את מועדונו הביתי והאהוב בקיץ 2012, התחיל רצף האליפויות של באיירן. האימפריה הבווארית סופרת כבר תשע צלחות אליפות ברצף, וזה אומר שרויס נמצא בדורטמונד כבר תשע שנים. הוא הצטרף לבורוסיה כשהיא היתה אלופה, כחיזוק נוצץ למכונה ההתקפית הפנטסטית שבנה יורגן קלופ, וסייע לה להעפיל כבר בעונתו הראשונה לגמר ליגת האלופות, אבל באיירן ניצחה אותו בוומבלי עם השער המיתולוגי ההוא של אריאן רובן – וזהו. מאז השליטה האדומה בגרמניה מוחלטת, וכל המאמצים הנפלאים של רויס לשנות זאת עלו בתוהו.

גם בנבחרת היה לו מזל רע

משהו בסיפור הזה מזכיר קצת את אנטואן גריזמן, שהגיע לאתלטיקו מדריד ב-2014 כאשר היא היתה אלופה, הפך לכוכב על, אבל זכיות לא יצאו מזה. ב-2019 הוא עזב לברצלונה, שהיתה אז אלופה, אבל איבדה איתו את הכתר. בינתיים, זכתה אתלטיקו שוב באליפות בלעדיו. כעת הוא שב אליה, אז מה הסיכוי שהיא תגן על התואר?

טוב, גריזמן לפחות זכה בגביע העולם. אצל רויס, גם בזירה הבינלאומית המצב לא משהו. את המונדיאל בברזיל ב-2014, שהסתיים בזכייה של גרמניה, הוא החמיץ בגלל שנפגע בקרסולו במשחק ההכנה האחרון לטורניר. במונדיאל היחיד בו נטל חלק, בחלוף ארבע שנים ברוסיה, הודחו הגרמנים לראשונה בתולדותיהם בשלב הבתים. האם נגזר על רויס – שחקן כה אלגנטי, כריזמטי ונערץ – להיות תמיד בצד המפסיד? האם עצם נוכחותו מביאה מזל רע? בכל הקשור לפציעות, בטוח אין לו מזל, ותידרש כתבה מיוחדת על מנת לפרט את כל ההיעדרויות שלו מהמגרשים במהלך הקריירה. יש כאן חוסר צדק משווע, כי ברור לכולם – אפילו לאוהדי באיירן ושאלקה – שהוא ראוי לפרס על מפעל חיים, ולא לעונש.

"מקשיב קודם כל ללב"

היו לרויס אינספור הזדמנויות לעזוב את בורוסיה. ריאל מדריד וברצלונה חשקו בו מאוד יותר מפעם אחת. הדלת של באיירן מעולם לא נסגרה, והוא יכול היה ללכת בעקבותיהם של מריו גצה, רוברט לבנדובסקי ומאטס הומלס, לו רק רצה בכך. הוא לא רצה, ושמר אמונים למועדון שדווקא זרק אותו פעם, בהיותו נער בן 17, כי הוא היה רזה וצנום מדי. שש שנים מאוחר יותר, פרשו לפניו שטיח אדום והוא שמח לסלוח. בעצם, הוא אפילו לא כעס מעולם. הוא רק רצה להגשים את חלום הילדות, והחלום הזה רק התעצם כאשר מאמן כלשהו באקדמיה החליט שהוא לא טוב מספיק.

ומאז הוא שם. "אני לא מתחרט שלא עזבתי, כי את כל ההחלטות עשיתי עם הלב. זה מה שמגדיר אותי כאדם – אני מקשיב קודם כל לליבי. ברור ששקלתי אופציות אחרות, אבל הלב תמיד אמר לי שאני צריך להישאר. כאן אני מרגיש הכי נוח, משחק מול 80 אלף אוהדים שתומכים בקבוצה הזו כמוני. אני לא רוצה שזה ייפסק. אני לא רוצה לעזוב אותם. בשורה התחתונה, הבחירה תמיד היתה קלה עבורי", מסביר רויס.

נח בקיץ כדי להיות בריא בחורף

כיום, בגיל 32, כבר ברור כשמש שהוא לא יעזוב אף פעם. הוא יסיים את הקריירה במדים הצהובים שחורים, ורק שני דברים לא ידועים – מתי זה יקרה, ובכמה תארים יצליח בכל זאת לזכות עד שיתלה את הנעליים. בהתחשב בהיסטוריה הבריאותית, קשה להאמין שרויס ישרוד עד גיל 40 כמו זלאטן איברהימוביץ', והוא עצמו יודע את זה. המטרה היא להאריך את הקריירה ככל שניתן, ולשם כך קיבל הקיץ רויס החלטה תקדימית – הוא בחר לא להיכלל בסגל הנבחרת ליורו 2020 על אף שהיה, לשם שינוי, כשיר לגמרי.

רויס נטל חלק מהותי מאוד במוקדמות, והמאמן יואכים לב דווקא היה שמח להשתמש בשירותיו בטורניר הפרידה שלו, אך הוא הבין את מניעיו. ככל שחלפו השנים, למד הכוכב להקשיב לא רק לליבו, אלא גם לגופו – והגוף אמר לו שנדרשת מנוחה אמיתית לקראת העונה החדשה. היה כאן עניין של סדר עדיפויות ברור – אליפות אירופה או סיכוי טוב יותר לעונה ללא פציעות במדי דורטמונד. רויס בחר, כמעט כרגיל, בקבוצה. "הגוף הודיע לי שאני צריך לנוח ולהירגע. ביליתי על חוף הים, אבל גם עשיתי אימוני כושר כדי להתכונן כראוי. לא היה פשוט לוותר על היורו, אבל זה הדבר הנכון", הוא הסביר.

שיאן ההופעות של דורטמונד בצ'מפיונס

בינתיים זה עובד. אנחנו כבר בדצמבר, ורויס החמיץ עד כה משחק אחד בלבד בגלל כאבים זניחים בברכו. מעבר לכך, הקפטן תמיד על המגרש, תמיד בהרכב בתפקידו האהוב כפליימייקר מאחורי החלוצים. היבול הסטטיסטי היבש נכון לעכשיו – ארבעה שערים, שישה בישולים ושתי הכשלות לפנדל ב-12 משחקי ליגה, כלומר מעורבות ישירה בשער למשחק בממוצע. רק ארלינג הולאנד ונער הפלא האנגלי ג'וד בלינגהאם נהנים ממוצע ציונים גבוה יותר בקיקר, ותרומתו הכוללת של רויס עצומה. הוא רענן, שופע חיוכים, נגיעותיו בכדור גורמות לקהל להתפעם בכל פעם מחדש. גם אם המהירות קצת אבדה עם הגיל, זריזות המחשבה נותרה כשהיתה, וחשיבותו למערך של המאמן החדש מרקו רוזה עצומה.

חשיבותו של הולאנד גדולה אף יותר, ודווקא הנורבגי נפצע בעיתוי בעייתי. חסרונו גרם, במידה לא מבוטלת, להדחה מליגת האלופות, וכך קולקל לרויס אירוע מכונן. כאשר שיחק בליסבון נגד ספורטינג לפני שבוע, הוא הפך לשיאן ההופעות (55) של דורטמונד בצ'מפיונס-ליג, אבל ההפסד העגום 3:1 היה השלישי ברציפות במפעל. "זה היה ערב מחורבן", אמר רויס בפשטות אחרי שריקת הסיום, אבל האכזבה הזו מפנה את השולחן לקראת המשימה החשובה באמת – הקרב מול באיירן על האליפות.

גיבור הניצחון האחרון על באיירן

כי הנה לכם – הולאנד החלים בדיוק לקראת משחק העונה, הבקיע נגד וולפסבורג במחזור הקודם ודורטמונד מתייצבת למפגש הביתי בפיגור נקודה אחת בלבד אחרי האלופה. יש לה מאזן ביתי מושלם העונה בבונדסליגה, ובעצם הרצף הזה התחיל עוד באפריל. את העונה שעברה סיימה הקבוצה עם שבעה נצחונות רצופים והעונה יש לה 10 נצחונות ב-13 מחזורים. "ביחד זה 17 נצחונות ב-20 משחקים, וזה נותן לנו הרבה בטחון עצמי", הצהיר היו"ר האנס-יואכים ואצקה. רק צריך לנצח את הבווארים כדי לדלג לפסגה על חשבונם.

בכל הקשור למאזן מול באיירן, המצב הרבה פחות מעודד. דורטמונד סופרת כבר חמישה הפסדים רצופים בקלאסיקר, עם הפרש שערים מצטבר קטסטרופלי של 17:4. אם הולכים קצת יותר רחוק, מגלים כי יש לה שמונה הפסדים בתשעת משחקי הליגה האחרונים נגד באיירן, אבל מי כבש צמד בניצחון האחרון לפני שלוש שנים, 2:3 בנובמבר 2018? נכון, מרקו רויס. ואולי היו לו הרבה פציעות, אבל הוא סופר כבר 31 משחקי קריירה נגד הבווארים, ומאזנו האישי בהחלט מעולה – 12 שערים ועוד שבעה בישולים. הוא נהנה להכות בבאיירן כששיחק במנשנגלדבאך, והשתדל להתמיד בכך גם בדורטמונד. ובדרך לזכיה בתואר הראשון בחייו, הגביע הגרמני ב-2017, הוא להט עם שער ובישול לעוסמאן דמבלה ב-2:3 הבלתי נשכח באליאנץ ארנה.

שיאן הכיבושים מול נוייר

סוון אולריין עמד בין הקורות של באיירן באותו משחק ספציפי, אבל לרויס יש חשבון מיוחד עם מנואל נוייר. אין בבונדסליגה שחקן שהכניע את השוער הלאומי יותר פעמים ממנו. זה התחיל עוד במפגש הראשון ביניהם, בנובמבר 2009. רויס, אז עדיין שחקן אלמוני למדי שהחל לפלס במפתיע את דרכו בהרכב מנשנגלדבאך, כבש את שערו השלישי בקריירה בבונדסליגה ב-0:1 על שאלקה. בעונה שלאחר מכן, הוא הפציץ מול נוייר את אחד השערים היפים ביותר שהבקיע מנשנגלדבאך בעשור הקודם כולו, בדרך לניצחון 1:2 שהתחיל היחלצות מופלאה בתחתית בדרך להישארות בליגה כנגד כל הסיכויים. ואז, אחרי המעבר המתוקשרת של נוייר לבאיירן בקיץ 2011, הוא אירגן לו קבלת פנים חמה בבורוסיה פארק, הבקיע ונתן הצגה מהסרטים בנצחון 1:3.

בנבחרת, רויס ונוייר הם חברים מצוינים, אבל ברמת המועדונים הם מגדירים את היריבות מאז המעבר של רויס לדורטמונד. בסופר-קאפ האחרון באוגוסט, הכניע רויס את נוייר בפעם השמינית בחייו, וחלף על פני השיאן הקודם, שטפן קיסלינג. במאזן הכללי, אגב, הכובש המצטיין מול נוייר הוא דווקא כריסטיאנו רונאלדו, שכלל לא משחק בבונדסליגה – לזכותו 10 שערים. אם יבקיע פעמיים בשבת, ישתווה רויס לפורטוגלי. גם זו משימה מעניינת, אבל זו רק פיקנטריה. המטרה החשובה היחידה היא קטיעת הרצף הארוך והמתיש של באיירן. רויס לא רוצה לסיים עשור בדורטמונד ללא אליפות. הוא לא רוצה לאפשר לבאיירן לחגוג צלחת עשירית ברציפות. הוא ממש לא רוצה לתת לרומניגה להמשיך להתבדח על חשבונו.

אם לא עכשיו, אז מתי?

"כל עוד אני משחק, כל עוד אני מוביל את דורטמונד עם סרט הקפטן, אעשה הכל כדי לזכות באליפות", הוא הכריז. מקומו בהיסטוריה של המועדון מובטח. כבר עכשיו הוא אחד השחקנים האהובים אי פעם, הכובש הרביעי בטיבו בתולדות בורוסיה בבונדסליגה, ואגדה חיה. אבל הוא לא רוצה להיזכר ככוכב חסר המזל שלא זכה בכלום. וזה כל כך לא מגיע לו. ולכן, כל מי שלא אוהד את באיירן, יחזיק לו אצבעות בקלאסיקר. העונה, כשהוא בריא ובכושר נהדר, עם הולאנד עדיין במדים הצהובים-שחורים, ובלי ליגת האלופות על הפרק, זו כנראה ההזדמנות הכי טובה בחייו לשבור את הבצורת. אם לא עכשיו, אז מתי?

עקבו אחרי יוכין בפייסבוק: https://www.facebook.com/globalfootball1/