19 במאי 1982. הפועל יהוד מגיעה לאצטדיון רמת גן, לגמר גביע המדינה מול הפועל תל אביב. התחזיות הן לניצחון קל של האדומים, הפיינליסטים ואלופי העונה שעברה. עמוק במחצית השנייה בעט שלום רוקבן כדור חופשי לא חזק שהיתל בשוער אריה בז'רנו, שהדף אותו ותפס שוב – אבל מעבר לקו. יהוד ניצחה 0:1 וזכתה בגביע היסטורי.
רוקבן, 64, הכוכב הבלתי מעורער של הקבוצה ההיא לטוב ולרע, בכלל לא היה אמור להיות משותף במשחק הזה. הטיעון שלו מעניין: "היו לי תשעה כרטיסים צהובים, אבל הנושא סודר מול ההתאחדות לכדורגל , אני חושב שעשו הפרדה אז בין משחקי הליגה והגביע".
הנושא נסגר? רגע, לא באמת. "יומיים לפני המשחק הקבוצה התכנסה בבית המלון ברמת אביב. חברים שלי, רובם אוהדי הפועל תל אביב, הצליחו לשכנע אותי לצאת איתם לבילוי רגוע בפאב. לא נהגתי נכון, חזרתי לבית המלון רק בשעה 4 לפנות בוקר. צביקה רוזן המתין לי ליד החדר שלי. בשקט הוא אמר לי לקחת מיד את החפצים שלי וללכת הביתה כשהוא מכריז 'אתה מחוץ לגמר'. מי שהציל אותי היה ראש העיר סעדיה חתוכה. חתוכה הענק דיבר עם המאמן וההנהלה , אני ביקשתי לבקש סליחה מרוזן והשחקנים. רוזן סירב תחילה, אבל כמו אבא הוא ידע לסלוח לי, לילד המפוזר והנאיבי".
מי שראה את רוקבן משחק זוכר שחקן כשרוני שידע לעצבן את היריבים. זכור במיוחד מהלך שבו הקפיץ הכדור והעביר אותו לעורף, לפני שתוקל בחריפות על ידי אלון קפלן משמשון תל אביב (לשם עוד נגיע בהמשך) הוא לא היה כדורגלן שגרתי בהרבה מובנים. לא במקרה הגיעה יהוד ההיא לגמר. כמו רוקבן, זו הייתה קבוצה שידעה להוציא את הנשמה ליריבות. היא הפכה לשם נרדף לבונקר. הדרך לגמר הייתה בדיוק כזאת – בניצחונות קטנים ומתסכלים. "הדחנו את מכבי תל אביב בשני מפגשים, 0:0 בראשון וניצחון 0:2 בשני", נזכר רוקבן, "ברבע הגמר סיימנו ב-0:0 בחוץ עם מכבי חיפה ו-0:1 דרמטי בגומלין. בחצי הגמר ניצחנו את בית"ר ירושלים 0:1".
אחר כך הגיעו המשחק הגדול, השער והחגיגות ההיסטוריות ביהוד. "חתוכה הדליק את שחקני הפועל תל אביב", מספר רוקבן, "לפני המשחק הוא דאג לפרסם ששחקני יהוד יקבלו מענק גביע של 100 אלף שקלים, מול 20 האלף שהובטחו לשחקנים האדומים. זה יצר אצלם מהומה גדולה. לפני המשחק הוא אמר לי, 'שלום, תראה לאן הגעת. הם ישמרו עליך אישית. תנצח וההמונים ימתינו לך ביציאה, כל יהוד ממתינה לך'. גם רוזן חיבק אותי. אם חשבתי עד אותה שנייה שהעלייה לגמר מספיקה, כאן הכול התפרץ בסערה פנימית אצלי".
הוא נולד ב-1957 ברחובות. רגלו האחת הייתה קצרה מהשנייה בשל שיתוק ילדים, פוליו. עד גיל 7 הסתייע בכלל בכסא גלגלים. ימי הכדורגל היפים חלפו מזמן, ורוקבן נשאר עם הקשיים.
"יש לי עכשיו מה שנקרא פוסט פוליו. קשה לי ללכת, לא טוב לי, לא קל לי. אני עובר טיפולים אצל רופאים מיוחדים, זה סיפור כואב, כי אני רוצה ללכת על הרגליים, להיות בריא ולא עם קביים או על עגלה. זה פוסט פוליו, ואני לא רוצה להיות תלוי באנשים אחרים. בתקופה האחרונה קשה לי, לפעמים אני עם קב אחד, לפעמיים עם שניים ולפעמים בלי. יש בי בהחלט חרדה, זה סיפור ממש לא פשוט. כשאני עובר ליד בית חולים, זה נותן לי בום, חרדה וזיכרון לילדות שלי".
אז איך הכול התחיל? איך בכלל שיחקת כדורגל?
"המשפחה של אבא שלי מרדכי היא משפחת כדורגלנים. אחד האחים של אבא, יעקב רוקבן, היה הכוכב הגדול של מכבי רחובות בשנות ה-40 וה-50 לצדו של מוסי ליטבק. יעקב נפטר לאחר משחק ב-1955 בעקבות בעיטה וקרע של וריד בצוואר. האחים הנוספים של אבא, שלמה וחנוך, שיחקו במכבי שעריים".
ובכל זאת, מכסא גלגלים לכדורגל.
"עד גיל 7 שנים הייתי על כסא גלגלים, ולאט לאט עברתי לקביים עד שעמדתי עצמאית על הרגליים. הכדורגל גרם לי ריגוש ואהבה, כילד הסתובבתי במגרש הכדורגל של מכבי שעריים. חשתי שהכדורגל דבק בי ובמשחקי השכונה, למרות הצליעה שלי, הייתי שחקן מעולה. יום אחד קיבלתי במתנה חולצה של מכבי שערים, הלכתי לישון כשהיא על גופי ימים רבים, חלמתי שאני אנצח את הפוליו ואהיה שחקן כדורגל. כשראו אותי מצטיין במשחקי הרחוב בשכונה שלחו אותי ואת אחי איציק להבחן במכבי שעריים. את איציק קיבלו מהר, לי אמרו שבגלל הצליעה אני לא מצטרף".
רוקבן נרשם למחלקת הנוער של מכבי רחובות , שם מאמן בשם אבנר פרליס קיבל אותו בחום ואהבה רבה. הוא החל כשוער בקבוצת הנוער, ואז כמו באגדות, הגיע משחק גביע המדינה לנוער נגד מכבי פתח תקווה. "באותו יום לא הצטרפתי לטיול שנתי לשל הכיתה בבית הספר. מכבי פתח תקווה הייתה בליגה העליונה לנוער, אנחנו שתי ליגות מתחת. פתח תקווה הובילה 0:2, לחצתי והתחננתי לשחק, נכנסתי כמחליף ועשיתי מהפך בכיבוש ומסירות לניצחון 2:4. הקהל יצא מגדרו, המאמן שחקן העבר של בני יהודה מלאך רוטצ'ס קלט את הכישרון שלי ודאג שאגיע למכבי שעריים, אבל שם לא רציתי להמשיך לשחק אחרי תקופה קצרה. לא שכחתי את סירובם לקבל אותי לפני כן".
למרות הנכות, רוקבן התגייס לצנחנים. "עברתי את כל המבחנים, והייתי בגדוד 202 בחיל הצנחנים, עם כושר גופני אדיר ומוטיבציה ענקית. בתרגיל של כיבוש יעד מבוצר, בצניחה באזור מגידו, עפתי רחוק מהיעד, נפצעתי ועיקמתי את קרסול רגל שמאל. החובש שהוזעק אלי ביקש שאוריד את הנעל והיה בהלם כשראה את ההבדל בין שתי הרגלים, הרגילה והרזה. למקום הוזעק רופא אשר הבין את סיפור הפוליו שלי. הוא חיבק אותי בחום ואמר שהוא מצדיע לי. הרגל גובסה ולא הסכמתי להשתחרר, סיימתי שרות צבאי מלא של שלוש שנים בבסיס צריפין".
אחרי תקופת משחק קצרה בהפועל רמת השרון, רוקבן נשלח למבחנים בשמשון תל אביב, אבל המאמן ניסים בכר ויתר עליו . "בכר רצה וביל כדור כי גידי דמתי החזיק בו יותר מדי, אבל הוא הסביר לי שלמרות שאני יודע לטפל בכדור הוא מנפה אותי".
ואז מתחיל סיפור הפועל יהוד האגדית?
"הגעתי לאימון הפועל יהוד עשרה ימים לפני פתיחת העונה, התפללתי שיקבלו אותי. ראיתי את המאמן צבי רוזן ועוזרו עומדים באמצע המגרש וניגשתי אליו, כשכל הקבוצה הייתה בחדר ההלבשה. רוזן חשב שאני בא לבקש ממנו תמונה למזכרת, אבל אני ביקשתי ממנו להתאמן אצלו. זה מקרה של אחד למיליון שבו נחה דעתו של רוזן, ובמקום לשלוח אותי החוצה אמר לי 'לך לאפסנאי ש'יתן לך בגדי אימון'. כעבור מספר ימים נקבע משחק הכנה נגד שמשון תל אביב של בכר. היה סגל סגור להפועל יהוד, אבל רוזן נתן לי לשחק. הייתי מצוין, עשו עלי פנדל וזזתי הצידה, כשרוזן הורה לי לבעוט את פנדל הניצחון".
מה קרה אחרי המשחק?
"רוזן ביקש ממני להגיע לפגישה עם סעדיה חתוכה ועם הגזבר קפויה. מעולם לא לבשתי מכנסים קצרים פרט לכדורגל. מרוב התרגשות לא גרבתי על הרגל הקצרה שבעה זוגות גרביים, ולא הכנסתי לנעל ספידה. הצליעה שלי הורגשה, אבל בעזרת רוזן נשלחתי לבדיקות כשראשי יהוד טוענים כי אם בפציעת צליעה אני משחק כך, כשאחלים מהפציעה יהיה ביהוד כוכב גדול".
רוקבן מספר כי החוזה הכספי מעולם לא עניין אותו. "חתוכה והמועדון דאגו לשחקנים. לי הוא נתן אוטוביאנקי חדשה".
הייתה לך שליטה ברזילאית בכדור. זה עלה לך בבעיטה מכוונת לגוף מרגלו של קפלן.
"היה משחק בין שמשון תל אביב להפועל יהוד שקדם לדרבי הגדול של מכבי נגד הפועל תל אביב עם 22 אלף צופים. עשיתי קונצרט אישי וכשקפלן, היום רב, היה מולי באחד על אחד, הוא ראה אותי מעקם את הרגל ומעלה את הכדור על אחורי הצוואר והראש. לא נשארה לו סבלנות, הוא בעט בי בפראות, אבל השופט הוציא לו רק כרטיס צהוב. גם אני קיבלתי כרטיס צהוב בטענה שהשפלתי אותו".
ספר לנו על ההתערבות עם השופט צבי שריר.
"שריר היה שופט כדורגל ענק. הייתה שיחת התערבות בצחוק, אם אצליח במשחק מסוים להעביר לארבעה שחקנים כדור בין הרגלים. הצלחתי לעשות זאת לשלושה שחקנים, האחרים נשמרו בהמשך. כדררתי והעברתי את הכדור בין הרגליים של השופט שריר. הוא טען כי שופט לא נחשב, וזה הסתיים בחיבוק".
יש יורש למשפחת רוקבן?
"יש לי נכד מבתי, שמו ארז פרידמן, הוא משחק בנערים של הפועל תל אביב. בהתחלה, כשראיתי אותו, אמרתי לו שיעבור לחוג לריתמיקה. עכשיו הוא מאוד מוכשר ויכול להפוך לכדורגלן בליגת העל. אני מאמין בו, הכדורגל הוא מתת אל מולדת. נראה מה יהיה בהמשך".
ספר קצת על החיים שאחרי הכדורגל.
"בעבר ניהלתי חנויות מרשת סקס סטייל שהיו שייכות לאחותי. סיימתי את הפרק הזה לפני 25 שנה. היום אני איש קשר של תיירות, אני מקשר בין חברות בחו"ל לבתי מלון, במטרה להביא תיירים למדינת ישראל".
