"כשאתה מסתכל עליי, אני לא נראה כמו שחקן כדורסל. אני לא הכי גבוה, לא הכי חזק. כשגדלתי, אף אחד לא האמין שאגיע ל-NBA מהסיבוב הראשון בדראפט, שאזכה באליפות ה-ACC במכללות, שאגיע ליורוליג ואשבור שיאי קליעה ואהיה כל כך דומיננטי. לכן בחרתי בגופייה מספר 0. הסיפרה הזאת מייצגת את מספר האנשים שהאמינו שאגיע לאן שהגעתי. זה כלי שנותן לי מוטיבציה. כשיש לי משחק חלש, או כשכואב לי, אני מסתכל למטה על החזה, רואה את הסיפרה הזאת, והיא מזכירה לי שגם אם לפעמים לא הולך, אני חייב להמשיך להילחם ולהשתיק את כולם".
(שיין לארקין, וואלה! ספורט, 16 במרץ 2021)
את המונולוג מעורר ההשראה הזה נשא בפניי שיין לארקין, כשנפגשנו לריאיון בביקורו הקודם בישראל. האיש, שמורכב מ-182 סנטימטרים (עם נעליים?) של כישרון, אופי, חוסן מנטלי ושליטה בכדור שלא מהעולם הזה, עבר בשנה וחצי האחרונות ניתוחים בגבו ובשתי ברכיו. ומה הכי מדהים? שתצוגת התכלית שלו אמש (חמישי) נגד מכבי תל אביב אפילו לא תתויק בספר שיאיו האישיים; למען האמת, היא אפילו לא קרובה לפיק שלו.
* 26 נקודות? בשלוש עונות וחצי במדי אנאדולו אפס, זו הפעם ה-13 שלארקין מגיע למספר הזה או עובר אותו במסגרת האירופית; השיא שלו כמעט כפול, ועומד בכלל על 49.
* שש שלשות? יפה, נאה ומרשים, אבל זו הייתה כבר הפעם השביעית שהוא נוגע ברף הזה ב-111 הופעותיו עם הטורקים. אגב, הוא השחקן היחיד שהגיע פעמיים לעשר שלשות במשחקי יורוליג.
* ומדד 37? זה ממש לא מאיים על האדם שכבר הגיע למספר הזה שש פעמים בעבר כשחקן אפס. השיא האישי שלו, 53, הוא הגבוה ביותר שנרשם במפעל ב-17 השנים האחרונות.
אלופת אירופה העניקה הנחת סלב ליריבתה. כשמכבי תל אביב ברחה ליתרון השיא שלה, 22:31, עמדה שלישיית הגארדים המופתית של אנאדולו (לארקין, ואסה מיציץ' ורודי בובואה) על נתון נדיר של אפס נקודות, עם 0 מ-4 בלבד מהשדה. רק בדקה ה-12 קלע לארקין את הסל הראשון של החבורה, ובאותו רגע – אף שהצהובים עדיין צעדו ביתרון – הסתיים למעשה המשחק. שלוש דקות מאוחר יותר הוא השלים ריצת 3:17, וכבר היו לו דאבל פיגרס.
ב-30 הדקות שלארקין שיחק, הגיעה אפס 74 נקודות, ורובן ממעורבות אישית שלו: 26, כאמור, קלע בעצמו; ועוד 13 נרשמו באמצעות אסיסטים שחילק לחבריו. בזמן ששותף, אנאדולו ניצחה בפער של 17, וכשנח – מכבי היא זו שהובילה בשלוש.
אבל כאן מסתיים שיר ההלל לרקדן מאיסטנבול, למספר אפס של אפס. מכבי תל אביב עברה לא מעט מהמורות בחודש האחרון, והמשחק אתמול הוא לא זה שמגדיר אותה. לא מגדיר אם המאמן טוב ומוצלח או לא, לא מגדיר אכזבה או כישלון, לא מגדיר לאן פניה מועדות. נכון שזה קרה לה בבית, המקום בו היא אמורה תמיד לשאוף לנצח, אבל הצהובים הפסידו ליריבה עדיפה; זו שברצותה, יכולה להפוך ליריבה הכי עדיפה שיש.
רמת הביצוע על הפרקט הייתה גבוהה ומענגת במחצית הראשונה, אלא שמאז נותרה רק קבוצה אחת על המגרש – האיכותית, החזקה והטובה יותר. הקבוצה השנייה, חרף האווירה המחשמלת והניסיונות הנואשים של הקהל להדביק את השחקנים בטירופו, פשוט לא עמדה עוד בקצב.
מכבי נבנתה הקיץ עם כמה מטרות שנועדו לתקן את משגי העבר: להציב שני סקוררים בקו האחורי, האחד (ג'יימס נאנלי) עם יכולות פוסט אפ והאחר (וקינן אוואנס) עם כישורי רכז, כדי להפחית במשהו את התלות בסקוטי ווילבקין; להקים לתחייה את עמדת הפאוור פורוורד הלא קיימת, באמצעות צירופו של דרק וויליאמס; ולגבות את אנטה ז'יז'יץ' בסנטר אתלטי ובעל סגנון שונה, שלא ישחק כמוהו עם הגב לסל, אלא יוכל לקחת את היריבים לטיולים באזור ההיי פוסט ולהמטיר עליהם קליעות. או בשתי מילים – ג'יילן ריינולדס.
ברצף חמשת הניצחונות (זוכרים שהיה אחד כזה, אי אז באוקטובר-נובמבר 2021?!), הטריו המורכב מוויליאמס, אוואנס ונאנלי היה שווה 41.8 נקודות בממוצע לערב; אולם בששת ההפסדים האחרונים צנח והתכווץ באופן משמעותי ל-28.1 נקודות בלבד.
ריינולדס, לעומת זאת, הופך אט אט להגדרה המילונית של הפתגם If it ain't broken, don't fix it; אם זה לא שבור, אל תתקן את זה. כי בעצם, מה היה רע לו כשהפך בבאיירן מינכן לאחד הסנטרים ההתקפיים היעילים ביורוליג? גם אם נכונות השמועות שהמאמן אנדראה טרינקיירי הוא טיפוס בלתי נסבל, לא עדיף היה לאמריקאי לנשוך שפתיים ולהמשיך לטפס?
כרגע, ריינולדס נראה אבוד, כבוי ונבול. במהלך ריצת ה-3:17 של אפס ברבע השני, הוא היה האיש שנע ונד באזור הצבע ומחוצה לו, ונפל בקלות לכל מניפולציה התקפית שהטורקים הציבו בפניו. אז נכון, הוא בילה על המגרש פחות משש דקות, בעוד ז'יז'יץ' העמיד שיא עונתי של 23 נקודות, אבל הנה אספקט שבו אין הבדלי סגנון בין שני הסנטרים במכבי: ההגנה. את החור שיצר ריינולדס, הפך הקרואטי לבור – כשיצא גבוה לשמירה על כל חסימה ופתח מרחב של אפשרויות יצירה לגארדים בכחול. כמו שאומר בועט הפנדלים לשוער במשחק כדורגל שכונתי, תחליט רק באיזו פינה אתה רוצה את הגול.
וכך, עלה השחר בתל אביב, כשלמכבי כבר שישה הפסדים רצופים באירופה. הרצף השלילי הממושך ביותר שלה עומד על שמונה, זכר לעונת הדובדבנים ב-1993 עם "קבוצת החלומות" של יעקב אדלר. רק עוד שלוש פעמים בהיסטוריה היא הגיעה לשפל כזה (וזו הפעם השלישית שזה קורה לה בשש השנים האחרונות).
האם הספרות 2, 2 ו-7 מתקרבות בצעדי ענק לכיוונו של יאניס ספרופולוס? לא ברור. האם היווני, כפי שדאג להצהיר, "מסוגל להוציא את הקבוצה מהמשבר"? גם זה לא ממש מובן בשלב זה.
מכבי תל אביב תחזור ליד אליהו (המלא, יש להניח) רק ב-2022, אחרי שתעבור במחזורי חג המולד והשנה החדשה בסנט פטרסבורג ובמונאקו. איש אינו יכול לערוב, להעריך או אפילו סתם לנחש באיזה סגל היא תגיע למשחקה הביתי הבא, ומי יעמוד על הקווים. אווירת סוף השנה הגיעה עוד לפני מחצית העונה.
