פרגי נכנס לאולם שעד לאותו הרגע התנהל בו סמול-טוק רב צחקוקים. השחקנים הבכירים וביניהם ויין רוני, ריאן גיגס, אדווין ון דר סאר ועוד כמה, שהיו אז בשיא תהילתם, נראו שמחים וטובי לב, הגם שלמחרת חיכה להם משחק ליגה מול בלקבורן.
ואז, שקט.
לא סתם שקט. שקט שעליו הומצאו כל הקלישאות על זבובים במעופם. סר אלכס פסע אט אט אל הבמה ונעמד מאחורי פודיום קטן, פוצח במונולוג בבטא סקוטי בלתי אפשרי להבנה אם אינך יליד גלזגו, אדינבורו או אברדין. גם אם היו כאלה שלא הבינו (בזווית העין קלטתי מתורגמן של אחת מרשתות השידור היפניות שוקל לבצע חרקירי תחת להודות שהוא לא מבין מילה), איש לא העז לבקש מהמנג'ר האגדי שירים את כולו. אפילו הכוכבים שעל הבמה לצדו ישבו כמו טירונים שמאזינים לראשונה למפקד המחלקה שלהם. זה היה הרגע שבו הבנתי איך שרד הסקוטי הקשיש שנים כה רבות באחד התפקידים התובעניים ביותר בעולם.
כמה שבועות קודם לכן שהיתי בשליחות עיתונאית באורלנדו, פלורידה. בשעת בוקר מוקדמת מדי העיר אותי טלפון מישראל: על הקו מישהו מחברת "אפסון" היפנית, שמתעניין לדעת האם אני אוהב כדורגל והאם איאות להיות אורח של החברה בהשקת שיתוף פעולה ייחודי בינה לבין מועדון הכדורגל מנצ'סטר יונייטד.
אני מניח שבשורה כזאת הייתה משמחת גם חובבי כדורגל קטנים למדי, אבל עבור מי ששתי זרועותיו מקועקעות בסמלי מועדון הכדורגל הגדול בהיסטוריה (אני אתבע אישית כל מי שיטען אחרת) ושבמשך שנים החזיק מנוי, בשותפות עם חברים, לאצטדיון המכונה "תיאטרון החלומות" וששרף חסכונות ברמה של דירה על ממוצע של חמש טיסות בשנה לק"ק מנצ'סטר, מדובר היה בידע שעלול להביא לכדי דום לב מידי.
למזלי שרדתי את האירוע, לא לפני שהפגנתי ניתורים מרשימים יחסית לגבר ששוקל כ-130 קילוגרמים, אם כי בהחלט מהצד זה היה עלול להיראות כאילו אני חווה התקף אפילפסיה.
מי הבוס?
לא אלאה אתכם בכל פרטי הנסיעה ההיא, רק אציין שלוש אנקדוטות עיקריות שאירעו לי במשך שלושת הימים שבהם הייתי אורח המועדון אותו אני אוהד מאז ימי ילדותי, כלומר חוץ מהרגע ההוא שבו נשא סר אלכס כמה דברים ואף ענה בנימוס לשאלות של כמה מהעיתונאים.
הראשונה הייתה כמה שעות מאוחר יותר, כשדניס אירווין, שגריר של הקבוצה שמסייע למועדון באירוח של משלחות חשובות, פתח עמי בשיחה על סיכה – כלומר על סיכת השעון המפורסם, זה שמחוגיו נעצרו על רגע אסון מינכן, שהייתה נעוצה בדש הז'קט שלי. בהמשך אותו ערב ולפחות בקבוק ויסקי אחד שלגמנו, הצטרף אלי אירווין לשירת "טייק מי הום", ההמנון הבלתי רשמי של המועדון, לקול מנגינת מכשיר קריוקי. רגע שעליו יכולתי לחשוב רק: "אלוהים שלי, אם אתה קיים, בבקשה קח אותי עכשיו כי מכאן זה רק ילך וידרדר".
למחרת היום, אחרי שניסיתי להשיל בחזרה חלק מהקלוריות שספחתי עם הוויסקי, בעודי עולה מחדר הכושר של מלון "לורי" לחדר האוכל, נפתחה מולי הדלת ובפנים עמדו ויין רוני וריו פרדיננד. מעולם לא ייחלתי לתקלת מעלית כמו ברגע ההוא. ואם לא די בזה, למחרת היום הביסה יונייטד את בלקבורן 2:7 כולל רביעייה של ברבאטוב, – וכל זה יבול של וויקאנד גשום אחד בשלהי נובמבר במנצ'סטר.
על כל אלה ועוד יצא לי לספר לטרינדדי אחד שביקר בישראל, בחור חביב בשם דווייט יורק: ישבנו במרפסת של מסעדה מקומית, ויורק סיפר איך בתום עונת הטרבל הוא נקרא לשיחה אצל הבוס. היבול של יורק באותה שנה היה לא רע, אבל המנג'ר שאל אותו רק דבר אחד: "איך תוכל להבטיח לי שבשנה הבאה תבקיע יותר?" כלומר – אם מישהו שאל את עצמו איך מנג'ר סקוטי חוגג זכייה בתואר משולש.
קודם לכן, התראיין יורק באחד הערוצים ונשאל איך הוא נהג לקרוא למנג'ר: אלכס? סר אלכס? מיסטר פרגוסון? – הטרינדדי נראה כמי שלא הבין את השאלה. "מה זאת אומרת?" שאל "רק 'בוס' כמובן!".
מרובינס עד סולשיאר
מדהים לחשוב שהיה זה שער של מארק רובינס, שם שכמעט לא מוכר אפילו לאוהדי יונייטד, שאחראי לאחת מקריירות האימון בתולדות הספורט המקצועני: שלוש שנים וחצי אחרי שנחת באולד טראפורד, נדמה שלא היה מי שיהיה מוכן להמר על עתידו של הסקוטי: הדחה מהגביע, בשלב חצי הגמר מול נוטינגהאם פורסט – ופרגי היסטוריה.
ואז בא השער ששלח את יונייטד לגמר – שגם אותו צלחה בקושי (אחרי תיקו 3:3 מול הנשרים של קריסטל פאלאס שהיו עדיפים עליה בהרבה, במשחק הגמר הראשון). בעקבותיו באה עונה שכללה זכייה בגביע אירופה למחזיקות גביע – ועוד בגמר מול ברצלונה הגדולה ופרגי צירף לרזומה שלו תואר אירופי שני (הראשון היה עם אברדין, שבע שנים קודם לכן). אמנם העונה הבאה טמנה בחובה שברון לב קטן בשמות הפסד האליפות במחזורי הסיום ללידס השנואה, אבל העיקר שלכולם היה ברור שיונייטד חזרה – אם כי באותם רגעים איש לא יכול היה לדעת עד כמה היא חזרה באמת.
נאמר רק שמקץ עוד תשע שנים חגג הסקוטי את התואר האירופי השלישי שלו, מתוך ארבעה בסך הכל, שלושה מהם עם מנצ'סטר יונייטד, והדרמטי מכולם, אחרי שער של אולה גונאר סולסקיאר במשחק ששינה לנצח את הדרך שבה כל העוסקים בכדורגל תופסית את צמד המילים הדי סתמי עד לאותו ערב: "תוספת זמן", או כמו שקוראים לזה במנצ'סטר מאז: "פרגי טיים".
טיפת מזל
עם כל הרצון להאדיר את האיש שעליו נהגנו, אוהדי יונייטד בישראל, לומר כי "אין עוד מלבדו", צריך להודות שלסר אלכס, אז עוד תחת השם אלכס פרגוסון, היה גם מהחומר ההוא שבלעדיו לא תיתכן הצלחה גם בקרב המוכשרים ביותר: מזל. המזל של פרגי התחיל באסונם של אחרים. הכוונה היא לאסון הילסבורו בשפילד, שגבה את חייהם של 96 אוהדי ליברפול והביא להקמת ועדת טיילור שבין העיקריות בהמלצותיה הייתה גם הריסת יציעי העמידה באנגליה.
בעצם, אם רוצים לדייק, צריך ללכת לאסון רחוק עוד יותר, ל-6 בפברואר 1958, עת נספו שבעה משחקני מנצ'סטר יונייטד בשדה התעופה של מינכן, עת התרסק המטוס שהיה אמור להחזיר אותם מבלגרד לאנגליה. האסון ההוא – שאירע במקביל לפיילוט שידורי הכדורגל הראשון באנגליה, שצילם את משחקי הקבוצה במפעל האירופי החדש שנקרא "גביע אירופה לאלופות" (לימים הצ'מפיונס ליג) חיבר את הקבוצה להמונים ברחבי האי הבריטי. הזכייה במפעל האירופי, עשור מאוחר יותר, הפכה את מנצ'סטר יונייטד של המנג'ר מאט באזבי והכוכב ג'ורג'י בסט לאייקון הבולט של רוח הסיסקטיז באצטדיונים.
יותר מעשרים שנה מאוחר יותר, זה השתלם בגדול, אחרי שהתברר שלמרטין אדוארדס, שהחזיק אז בקבוצה, אין שום כוונה לממן הקמת יציעי ישיבה באולד טראפורד, במקביל להפסד ההכנסות מיציעי העמידה ההרוסים, כפי שציוותה ועדת טיילור – ומנצ'סטר יונייטד הלכה לבורסה.
זה הפך את המועדון, בתוך מספר חודשים, לעשיר ביותר באנגליה, אבל זה ממש לא הספיק. לעזרתו של פרגי בא עוד נס קטן, משהו שקורה פעם בכמה עשרות שנים, עת עלתה ממחלקת הנוער (אם כי לא בבת אחת) מי שמכונה "הכיתה של 92" עם שמות כמו ריאן גיגס, פול סקולס, ניקי באט, האחרים גארי ופיל נוויל ועוד ילדון יפה אחד שהושאל לפרסטון בשם דייויד בקהאם.
על כל אלה הוסיף המנג'ר בתבונה כמה שחקני חיזוק, הידוע שבהם הוא כוכב צרפתי שנוי במחלוקת בשם אריק קאנטונה, שככל הנראה לא היה עוזב את לידס אלמלא פרשה שמחמת צנעת הפרט השתיקה יפה לה עד היום – והשאר היסטוריה.
במובנים רבים הייתה זו קבוצת הכדורגל האחרונה של העידן הישן (אפשר אולי להוסיף לרשימה גם ברצלונה של פויול, צ'אבי, אינייסטה ומסי), זה שבו קבוצה מתבססת על מחלקת הנוער שלה, בטרם הפך הכדורגל העולמי לשוק העברות אחד גדול – ולא במקרה מי שניצח עליה היה המנג'ר האחרון של העולם הישן: זה ששום כוכב, גדול ככל שיהיה, לא יעז אפילו ללחוש משהו שלא על דעתו.
וזו לא הייתה רק הקשיחות הסקוטית המפורסמת שעשתה את הקריירה של פרגי, אלא גם הפשטות. האיש ידע ללכוד רגעים במשפטי מחץ שבעידן הטוויטר היו עשויים הפוך אותו לכוכב רשת: מ"עוד יום בהיסטוריה הארוכה של מנצ'סטר יונייטד" אחרי תבוסה לניוקאסל, דרך "פוטבול, בלאדי הל" אחרי הניצחון הדרמטי בגמר ליגת האלופות על באיירן מינכן בברצלונה ועד להומאז' לכוכב שהלך עמו לאורך כל הדרך, ריאן גיגס שעל הפעם הראשונה בה צפה בו אמר הסקוטי: "זה היה כמו לראות קוקר ספניאל רודף אחרי פיסת נייר כסופה בפארק".
זו הייתה המחויבות למשחק עד לשנייה האחרונה, זו הייתה הקשיחות שכל כך חסרה לקבוצה מאז פרישתו. זו הייתה היכולת לשלוט, במגבלות הז'אנר, בשחקנים כמו קאנטונה או רוי קין, ולהבדיל – כריסטיאנו רונאלדו.
כשהאחד מאמן והשני משחק, הגיעו למפגש עם מנצ'סטר יונייטד באולד טראפורד שני הפורטוגלים של ריאל מדריד: ז'וזה מוריניו וכריסטיאנו רונאלדו. האגו של השניים עלול לגרום גם לפסגת האוורסט להיראות כמו גבעת המורה, אבל בכניסה לתיאטרון החלומות (ועוד אחרי משחק שבו ניצחו והדיחו את המארחים מהצ'מפיונס) הם עמדו נרגשים. המנג'ר הפורטוגלי שאין לו כבוד לאיש זולת עצמו, סיפר עד כמה הוא מעריך את הסקוטי והחלוץ הפנומנלי סיפר כי פרגי היה לו כאב – משפט שזכה לעיון מחודש עת החליט רונאדלו להעדיף את יונייטד החבוטה על סיטי ברוכת הכישרון בקיץ האחרון. שיחה אחת עם "אבא" הספיקה.
שלוש פרישות
לא נחדל מחגיגת יום ההולדת הזאת לפני שנזכיר עוד שלוש אפיזודות בחייו של הסקוטי, שלושתן קשורות לפרישה: בפעם הראשונה רצה פרגי לפרוש מאימון בשנת 2000. הוא חשב שזה יהיה סימבולי, אבל הוא גם היה בטוח שיצליח לזכות בתואר האירופי בק טו בק. כשזה לא קרה, הוא החליט להישאר במועדון (ולא סתם להישאר, להישאר לעוד 13 שנים). הפעם השנייה הייתה ב-2011, שנתיים לפני שפרש סופית. פרגוסון הרגיש עייף ושבע – ובעיקר רצה למנות תחתיו את האיש היחיד שהאמין שהוא מסוגל לרשת אותו, פפ גווארדיולה, שהיה אז בשנת שבתון, אי שם בין הקריירה הפנומנלית בברצלונה לחוזה תלת שנתי בבאיירן מינכן.
פרגי נפגש עם פפ בארצות הברית ולמעשה הציע לו את התפקיד. גווארדיולה, כך מספרים, נטה לענות בחיוב, אבל רצה הגורל ומנצ'סטר יונייטד הפסידה את האליפות באופן דרמטי, בשנייה האחרונה של העונה, ליריבה העירונית סיטי. היה ברור שפרגי אינו יכול לחתום רקורד כה מפואר בקול דממה דקה, ממש כשם שהיה ברור שגווארדיולה לא ימשוך את השבתון שלו לעונה נוספת. שנה לאחר מכן הקיץ הקץ על קריירת האימון של הסקוטי – וחמש שנים אחר כך כמעט שהקיץ הקץ על הקריירה שלו בכלל.
אני זוכר איך נתבקשתי אז להכין את מה שמכונה בעגה העיתונאית "חבצלת" להניח על קברו של המנג'ר האגדי. הטקסט ההוא נכתב בסוף השבוע שבו סברו כולם שמדובר בעניין של שעות בטרם ישיב פרגי קשישא את נשמתו לבורא. כתבתי וכתבתי – ואחרי שסיכמתי את פועלו של האיש והאגדה במה שהיה קרוב למילות פרידה, התעקשתי להוסיף עוד משפט אחד: "פרגי" כך כתבתי "נמצא בתוספת הזמן של חייו. כל בן אדם אחר כבר הייתי מספיד מזמן, אבל על סר אלכס, ככל שהדברים אמורים בתוספת זמן, מסוכן מדי להמר".
מה דעתך על הכתבה?