"מודיעין אזרחי ישבו עלי, הבקעתי אפילו שלא רציתי"

"אני רוצה להבהיר כאן: מעולם לא אמרתי את המשפט 'אני ספורטאי, אנחנו ספורטאים'. עברו מאז הגול שלי שהוריד את הפועל פתח תקווה לליגה הארצית 46 שנים, ועד היום השם שלי מקושר לאמירה הזאת בשל הגול שהבקעתי. אבל לא אמרתי אותה".

כך, במחי משפט אחד, מפריך ישראל פוגל, גדול החלוצים של הפועל כפר סבא, את אחד המיתוסים הגדולים בהיסטוריה של הכדורגל הישראלי. מדובר בשער הניצחון שלו לרשת של איציק ויסוקר מהפועל פתח תקווה, הקבוצה בה גדל, 0:1 במחזור האחרון של עונת 1975/76, שהוריד את פתח תקווה לליגה השנייה יחד עם הפועל חדרה, בני יהודה ורמת עמידר, ארבע יורדות בליגה בת 18 קבוצות. יצוין כי במשחק הזה הספיקה להפועל פתח תקווה, תחת המאמן בועז קופמן, נקודת תיקו כדי להוריד ליגה את הכח רמת גן.

אז מה כן היה שם?

"הוזמנתי אל משרדי מודיעין אזרחי. טענו שם שהם יודעים שאני לא מתכוון להתאמץ במשחק הזה, כי יש לי אהדה להפועל פתח תקווה. הבהרתי לאנשי מודיעין אזרחי כי איש במועדון לא דיבר איתי, אפילו לא מהאוהדים. אני שחקן מקצוען, ואין לי קשר למה שהיה 10 שנים קודם, בנערים שלהם".

אז מה היה בינך לבין ויסוקר, לפני תחילת המשחק?

"אמרתי לאיציק שישים לב כי אני אבעט לעברו מכל מצב. הכדורים שבעטתי הלכו רחוק מהשער, ליציעים. אמרתי לאחד הבלמים שלהם שיכניס אצבע לגומי של המכנסיים שלי, כדי שאדע שאני בדרך לשער שלהם ותיעצר ההתקדמות שלי. לא היה לי באמת עניין להכריע את זהות היורדת לליגה השנייה, ולא היה לזה קשר לעובדה ששיחקתי שם כילד".

ובכל זאת אתה כובש שער שאתה חושף כאן לראשונה איך נכבש. מה רצית לעשות במהלך?

"'קיבלנו קרן והכדור מגיע אלי 15 מטר מהשער, אחרי טעות של ויסוקר והבלמים. בהפועל כפר סבא אהבנו מרצ'ינסקי, אלי יאני, דורי אלמוג ואני לתרגל בעיטות מקו ה-16 למשקוף, ואז לרוץ ולנגוח. עשינו זאת בהצלחה גדולה. התכוונתי בבעיטה הזאת לנסות לבעוט לקורה העליונה של ויסוקר כי השער היה חשוף, אבל הכדור נכנס מתחת למשקוף פנימה לרשת. לא יכולתי לתפוס את הראש כאילו באכזבה. לכן הרמתי את היד בתנועה הרגילה שלי אחרי הבקעה".

פוגל, שבאפריל יחגוג 75, נשוי פלוס שניים עם 4 נכדים, מועסק היום כשכיר בחברת הסעות בה היה שותף בעבר. הדרך שלו בכדורגל החלה, כאמור, בהפועל פתח תקווה. "משפחתי התגוררה בהוד השרון", הוא מספר, "היה לי קל להגיע בנסיעה באוטובוס אחד לפתח תקווה ולרדת 100 מטר מהמגרש ברחוב אברבנאל, מגרש האליפויות. למגרש של הפועל כפר סבא הייתי זקוק לשניים או שלושה אוטובוסים".

זה לא היה סיפור הצלחה.

"המאמן שלי בנערים היה כדורגלן הפועל פתח תקווה אריה רדלר ז"ל. הוא כמעט ולא נתן לי לשחק. עברתי לנערי הוד השרון. המאמן שם, שחקן העבר אריה סגל, הזמין אותי לשיחה ואמר לי שאינו מבין מה אני עושה כאן, שאני לא אשחק ברמה של הוד השרון. הוא הכניס אותי לרכב שלו, ישר למשרד של עמי אברוצקי, מזכיר הפועל כפר סבא. כאן החלה דרכי, במגרש הישן הבלתי נשכח של המועדון".

היית חלוץ, ופתאום הפכת לשוער של הנוער.

"השוער הקבוע של הנוער שבר את היד. המאמן שלמה טננבאום החליט שאני אעמוד בשער, הוא הכיר את היכולת שלי ואני רציתי לשחק. לא ספגתי גול בארבעת המשחקים בהם פתחתי, עצרתי גם שני פנדלים. הוקמה אז נבחרת נוער לקראת טורניר קאן המסורתי. ההתרגשות שלי הייתה בשמיים, אחרי שהמאמן רחביה רוזנבוים הזמין אותי כשוער נבחרת הנוער, סיפור מהסרטים".

היית השוער בנבחרת הנוער באליפויות אסיה בסאול ובפיליפינים. ספגת גול הזוי.

"השתתפתי ב-1967 באליפות אסיה לנוער בבנגקוק, בהפסד בחצי הגמר לבורמה 0:1. אבל הכאב הגדול שלי היה כעבור שנה בטורניר בסיאול בחצי הגמר, נגד נבחרת מלזיה החלשה אותה הבסנו בשלב הראשון 0:4. זו הייתה נבחרת טובה. תקפנו אותם כל המשחק ואני ניצבתי על קו ה-,16 מביט ומצפה לגול שלנו. כדור בודד הגיע אלי והורחק לא טוב בבעיטה שלי. הקיצוני השמאלי של מלזיה בעט כמעט מ-50 מטרים לרשת פנימה. הפסדנו את ההעפלה לגמר בגללי".

נחזור לליגה. רדלר סגר איתך מעגל.

"נכון. רדלר שלא רצה אותי בנערי הפועל פתח תקווה העלה אותי לסגל הקבוצה הבוגרת של כפר סבא, כשוער מחליף של יאיר נוסובסקי האגדי. בעונה הכפולה של 1966/7 היינו בליגה השנייה, אז ליגה א' צפון. נוסובסקי היה עסוק באירוע בר מצווה משפחתי ואני שיחקתי נגד הפועל רעננה, עצרתי שני פנדלים בניצחון שלנו 2:4".

ואז אתה במעקב של מכבי תל אביב. ג'רי בית הלוי סגר עסקה עם יו"ר כפר סבא יאיר לויטה. כבר התכוננת למעבר.

"וואו. עבורי זה היה כמו חלום, שיא הדמיון בתוך עולם מציאותי. מכבי תל אביב הייתה עבורי אז כמו ריאל מדריד. בית הלוי רצה אותי לצדו של מיקי מיכאלי, שהגיע למכבי תל אביב ממכבי שעריים במקומו של חיים לוין".

אבל סיפור הסינדרלה לא התגשם.

"נכון. לפני המעבר שלי למגרש המכבייה בתל אביב היה לכפר סבא משחק נגד בית"ר תל אביב. היו לנו הרבה מורחקים ופצועים. החליטו לשים אותי בהרכב בעמדת החלוץ המרכזי, כבשתי שני שערים בתיקו 2:2, הייתי מצוין במשחק הזה, בדיוק כפי שחלמתי כילד. שיחקתי בסגנון של החלוץ דרק דוגן האנגלי, המודל שלי לכובש ענק".

ואז מה קרה?

"לויטה טס למכשיר הטלפון, שוחח עם ג'רי וצעק לו לשפופרת 'העסקה מבוטלת, מצאנו חלוץ ענק'".

1971, שלושער ענק שלך בבלומפילד נגד הפועל תל אביב.

"משחק עצום. הבקעתי שלושה שערים נהדרים לרשת של השוער אבי בנימין. בדקה ה-75 נוסובסקי נפצע ויצא. אני הוזעקתי לעמוד בשער ומנעתי לפחות שני שערים. ניצחנו 0:4".

וגם הישג חסר תקדים – שלושער בתוך 6 דקות נגד בית"ר ירושלים.

"זה היה ב-1972. את בית"ר ירושלים אימן אז עמנואל שפר, שהגיע ערב המשחק לפגישה חברית בה השתתף שלמה שרף. שרף אמר לשפר, תוך שהוא מצביע עלי, 'זה יקרע אתכם מחר'. שפר שתק אבל לא לקח כנראה את האמירה של שרף ברצינות. השוער של בית"ר ירושלים היה יוז'י סורינוב ז"ל. כבשתי שלושה שערים בדקה השמינית, העשירית וה-14. בסיום ניצחנו 2:3".

אתה מוזמן לנבחרת הלאומית של אדמונד שמילוביץ', אבל פציעה קשה מונעת פריצה שלך.

"הייתי בכושר מצוין בתחילת שנות ה-70. אבל לא שיחקתי בשל פציעה במשחק גביע המדינה נגד הפועל טירת הכרמל. התנגשתי בפריצה לרחבה עם השוער שלהם. היה לי קרע בכליה ואושפזתי למספר שבועות לטיפולים בבית החולים".

כעבור כמעט עשור פוגל כן הוזמן לנבחרת ורשם שש הופעות. את מיעוט המשחקים הוא מסביר ב"קומבינות של המאמנים הלאומיים", אבל עם ג'ק מנסל שכן זימן אותו הייתה לו מערכת יחסים מיוחדת, כולל אנקדוטה משעשעת. "מנסל זימן אותי אחרי גיל 30. ערב אחד הוא הזמין אותי לפני משחק לשבת איתו בבר של בית המלון . הוא הזמין בקבוק ויסקי וביקש ממני לשתות. הבהרתי לו שאני ערב משחק ולא שותה גם ככה. מנסל חייך ואמר שאני יכול לשתות, כי הוא בכלל לא מתכוון להלביש אותי. היו לנו שיחות עומק על התנהלות התקשורת ועל יחסי שחקן-מאמן. מנסל הזכיר בשיחה כי הוא חושב עלי לעמדת עוזר המאמן שלו במידה ויהיה בישראל בעתיד".

פוגל זכה עם כפר סבא בשני גביעים – ב-1975 אחרי 1:3 בגמר על בית"ר ירושלים וב-1980. כפר סבא הביסה את מכבי רמת עמידר 1:4, ופוגל הבקיע צמד, יחד עם שערים של יצחק נעמן ואלי יאני. הגביעים האלה, הכינו את הקרקע לאירוע הגדול באמת – האליפות של 1981/2.

"זאת הייתה האליפות של הפועל כפר סבא המשפחתית, החברית, המחוברת ליחידה אחת", נזכר פוגל, "בכל יום שלישי יצאנו למשחק אימון בקיבוץ גבעת חיים נגד הקבוצה המקומית, ארוחת ערב משותפת ויציאה יחד לסרט בתל אביב. הקדמנו בנקודה את מכבי נתניה האדירה, קבוצה ברמה אירופית גבוהה ביותר. נתניה של השישיות למכבי תל אביב ובית"ר ירושלים הביסה גם אותנו 2:5. תרמתי שישה שערים בעונה הזאת".

על המשחק האחרון, ה-0:0 המתוכנן עם שמשון תל אביב, הייתה ביקורת נוקבת.

"היינו צריכים נקודה כדי לזכות באליפות. שמשון תל אביב הייתה צריכה נקודה להישאר בליגה העליונה. כשבעטתי לשער של שמשון , גידי דמתי צעק לעברי וצעק 'ישראל, מה אתה עושה?' ובהמשך המשחק היה במרכז המגרש, בקושי זזנו. תיקו מאופס התאים בסיום לחגיגה על הדשא של שתי הקבוצות".

ואחרי עונה – ירידת ליגה.

"האליפות לא היטיבה עם המועדון. שחקנים התחילו להגיע עם פרקליטים למו"מ כספי והחדשים שהגיעו לא הבינו מה הפירוש של מאבקי ירידה. הכאב היה אדיר".

גם הכאב האישי שלך היה מרסק.

"בעונת 1986 הגיע לעמדת המאמן ניסים בכר. בהכנות בטרום העונה אמרתי לבכר שיש לי כאבים ממתיחת שריר ואני זקוק למנוחת החלמה. חזרתי למשחק אימון בווינגייט נגד מכבי נתניה. בכר שאל מה יהיה, אמרתי לו שאנסה לשחק והוא יחליט. הוא עשה מולי תנועות יד מזלזלות לא מובנות, נפגעתי ממנו. עזבתי את המקום. צעקתי ללויטה איך הוא, בכר, מזלזל בי כך? שאלתי את לויטה אם הוא חתום, הוא אמר שכן. ביקשתי לסיים את דרכי במועדון".

פוגל נענה לבקשה של שייע פייגנבויים, עבר לבית"ר נתניה בליגה הארצית, עלה איתה לליגה הלאומית ובהמשך פרש. האם הכדורגל סידר אותו כלכלית? "היה בסדר, קניתי דירה ורכשתי בקריירה גם שתי חנויות. בית עלה ב-1972 רק 22 אלף לירות. החוזים שלי היו סוד בין לויטה לביני, התקשורת לא ידעה אז כלום. היום אני רחוק מהקבוצה, לא מגיע שנים למשחקים ולא מכיר אף שחקן. בעבר, כשעברתי ברחובות כפר סבא, אנשים חשבו שאני שוטר תנועה. כולם קראו לי במדרכות, נהגים צפרו וקראו בשמי, ואני הנפתי ידיים כמו שוטר".