עשה לי את השנה: קרוטונה
אני אוהב קבוצות קטנות שמצליחות כנגד כל הסיכויים, ו-2016 סיפקה המון סינדרלות מלהיבות, הרבה יותר מכל שנה אחרת. היה כיף לעקוב אחרי כל הסנסציות, ולא מדובר רק בלסטר. אם צריך לבחור את המקרה היקר ביותר לליבי, סביר שתהיה זו דווקא קרוטונה שעלתה לראשונה בתולדותיה לליגה הבכירה באיטליה.
כי הרי מה הסיכוי שזה יקרה? מדובר במועדון מהעיר העניה ביותר באיטליה, עם 31 אחוזי אבטלה. אפילו תחנת הרכבת בה נסגרה מזמן מהיעדר תקציב, ובאופן סימבולי במיוחד ניתן לצפות במשחקי קרוטונה מחלונות בית החולים המשקיף על על האיצטדיון. והנה לכם, קרוטונה עשתה את זה, ובזכות. היא צברה 82 נקודות ב-42 משחקים בליגה השניה בעונה שעברה, והוציאה את כל תושבי העיר האומללה לחגיגות מטורפות ברחובות.
ברור שהעונה ההיסטורית בליגה הבכירה לא קלה לה, קל וחומר אחרי שנאלצה לקיים את משחקי הבית הראשונים בפסקארה כי לאיצטדיון לקח זמן לקבל אישורים. קרוטונה גם איבדה את המאמן הנהדר איבן יוריץ' לטובת גנואה, וכולם מצפים שתרד באופן מיידי. העליה, כך מניחים, היתה קוריוז חד פעמי. ואולם, היא נמצאת במגמת שיפור הדרגתית, ואני עדיין מקווה שתעלה מעל הקו האדום בסיבוב השני, ותגרום אושר רב לאוהדיה גם ב-2017.
כנגד כל הסיכויים. לסטר אלופה (gettyimages)
הרס לי את השנה: השתלטות המסחור על הכדורגל
2016 הסתמנה כאבן דרך בתהליך המסחור המהיר שעובר הכדורגל. זו השנה בה מנצ'סטר יונייטד שברה את שיא כל הזמנים ושילמה 110 מיליון יורו תמורת פול פוגבה. זו השנה בה יובנטוס לקחה כמעט את כל הכסף הזה והשקיעה אותו בשחקן בודד בן 29. נאפולי האמינה שאיש לא ישלם את סעיף השחרור של גונסאלו היגוואין שעמד על 90 מיליון יורו, אבל הגברת הזקנה שמה את הצ'ק על השולחן. החלוץ הארגנטיני הראה כי לנאמנות לסמל ולאוהדים אין משמעות של ממש בכדורגל המודרני.
זו השנה בה ווסטהאם עזבה את אפטון פארק המסורתי והאהוב ועברה לשחק באיצטדיון האולימפי נטול הנשמה. זו השנה בה אינטר נמכרה לתאגיד סיני, וגם שכנתה מילאן ניהלה מגעים מתקדמים מאוד עם תאגיד סיני אחר. וגם הליגה הסינית עצמה העלתה את רמת השכר לשחקנים הזרים לרמה כה מפלצתית שאפילו אוסקר, כולה בן 25, העדיף לעזוב את צ'לסי ולוותר על הצעות מעולות אחרות שהיו לו באירופה על מנת לקבל המון כסף בלי לעשות כלום.
היגוואין. הראה שהנאמנות היא לכסף (gettyimages)
זו השנה בה נערכה אליפות אירופה עם 24 נבחרות, ועל אף שהיו לה יתרונות מסוימים, בשורה התחתונה נצפתה ירידה משמעותית מאוד ברמת המשחקים. לראיה, פורטוגל זכתה בו אחרי שסיימה במקום השלישית בביתה, וניצחה במשחק אחד בלבד ב-90 דקות במשך כל הטורניר. זו גם השנה בה נשיא פיפ"א החדש, ג'אני אינפנטינו, החל לקדם במרץ רעיון מפלצתי להרחיב את המונדיאל ל-48 משתתפות ולהרוס אותו כליל. בקיצור, לצד אינספור סיפורים רומנטיים, היו ב-2016 סימנים רבים לכך שהכדורגל הולך בכיוון ממש לא נכון.
הפתיע אותי השנה: מוריניו כמאמן יונייטד
אני חייב להודות שלא האמנתי שיונייטד תהיה נואשת מספיק כדי לבגוד לחלוטין בעקרונותיה ותמנה את ז'וזה מוריניו למנג'ר. המהלך הזה, שנפסל ב-2013 כאשר אלכס פרגוסון פרש מתפקידו, אינו טבעי עבור המועדון שדאג לשמור על הפאסון והמורשת במקום להעדיף ניסיון להצלחה אינסטנט. הוא מוזר אף יותר כי מינויו של פפ גווארדיולה אצל השכנה מנצ'סטר סיטי הפך את יונייטד של מוריניו למועדון הנחות בעיר באופן כמעט אוטומטי. היה ברור שחידוש היריבות בין שני המאמנים יפעל לרעת יונייטד, אבל היא בחרה לקחת את הסיכון עם הפורטוגלי בכל זאת.
התוצאה צפויה, כמובן – התפרעות בשוק ההעברות ושעבוד המועדון למלחמות הפסיכולוגית שמנהל המיוחד עם כולם, כולל השחקנים שלו עצמו. העובדה כי יונייטד בחרה ביודעין בדרך זו היא אחת ההפתעות הגדולות של 2016.
קרע אותי מצחוק השנה: פוקס, השועל האוסטרי של השועלים
היה לי הכבוד לראיין השנה את כריסטיאן פוקס, המגן האוסטרי של לסטר. פירוש שם משפחתו הוא שועל בגרמנית, אבל כאשר חתם במועדון האנגלי בקיץ 2015 לא היה לו מושג שהוא מכונה "השועלים". גם בלסטר כלל לא ידעו שפוקס הוא שועל. צירוף המקרים הזה מדהים בכל קנה מידה, והעובדה כי שני הצדדים חתמו על החוזה מבלי לדעת עד כמה הם מתאימים זה לזה מצחיקה מאוד.
מוריניו קיבל צ'אנס, יונייטד בגדה בערכים (gettyimages)
בסופו של דבר, השועל הפך לבורג מרכזי בהרכב כאשר השועלים זכו באליפות הסנסציונית ביותר אי פעם. זה היה משעשע, וגם התמונות שפירסם פוקס עצמו מחגיגות האליפות בביתו של ג'יימי ורדי היו מצחיקות. התואר הובטח ב-2 במאי 2016, כאשר אדן הזאר הבקיע את שער השיוויון של צ'לסי לרשת טוטנהאם. אותו הזאר כבש ב-3 במאי 2015 את השער שהבטיח את האליפות לצ'לסי עצמה. גם צירוף המקרים הזה היה מצחיק. וגם פער 10 הנקודות של לסטר בטבלה הסופית. בכלל, כל מעללי השועלים השנה היו מצחיקים ומרעננים. זה סיפור שלא יחזור אף פעם.
נבחרי השנה
ספורטאי השנה
ניימאר. לא בחירה טריוויאלית, אבל הזכיה של ברזיל במדליות הזהב באולימפיאדה הייתה קריטית ביותר עבור המדינה אחרי הפיאסקו במונדיאל הביתי, ולניימאר היה גם חלק עצום בתקומה של הנבחרת שהבטיחה מעשית את הכרטיס לרוסיה 2018. וגם אליפות ספרד עם ברצלונה, כמובן. הוא לא מוערך מספיק לצד הגאונות של ליאו מסי ולואיס סוארס.
ספורטאית השנה
סימון ביילס. סיפרו לי שלא רעה.
ניימאר. החזיר את הצבע ללחיים של ברזיל (gettyimages)
קבוצת השנה
לסטר, זה ברור כשמש. וגם שפקואנסה.
מאמן השנה
אנטוניו קונטה. גם הופעה פנומנלית עם איטליה ביורו, שהקסימה גם את האוהדים שזילזלו בכחולים לפני הטורניר ונעצרה בדו קרב פנדלים מול גרמניה ברבע הגמר – וחבל שכך. גם מהפכה תודעתית בצ'לסי וקביעת שיא מועדון של 12 נצחונות ליגה רצופים. והוא גם האיש שהחזיר במו ידיו את המערך עם שלושת בלמים לאופנה בכל העולם. שאפו ענק.
תמונת השנה
עש ענק נוחת על פניו של כריסטיאנו רונאלדו הפצוע בגמר היורו.
רונאלדו והעש (gettyimages)
מה דעתך על הכתבה?