ה-VAR אמור היה להיות ידידו הטוב ביותר של שופט הכדורגל: הסוף לטעויות שיפוט שמכריעות משחקים. ידמיין כל אחד מאיתנו את עצמו במקום עבודתו מקבל לידיו מכשיר פלא כזה ששומר שטווח הטעות שלנו יהיה מעתה רק בעניינים שוליים. לא אדיר?
ארז פפיר הלך אל מסך הווידיאו לאחר שנקרא אליו על ידי צוות ה-VAR, משמע, הם – בהרכב של כמה דיינים, חושבים שהפסיקה המקורית שלו הייתה שגויה. כולם היו בטוחים שפפיר, הגם שהיה קרוב לאירוע על הדשא – הכשלה ברורה של רמזי ספורי מהפועל באר שבע בידי בן רייכרט ממכבי פתח תקוה, ישנה את הפסיקה המקורית ויורה על הנקודה הלבנה. אולי אפילו ישלוף כרטיס צהוב שני לרייכרט, אבל אף אחד לא היה מוכן לכך שפפיר יביט במסך, יראה חושך – ויפסוק שהשמש זורחת.
בואו נשאיר לרגע את פפיר מול המסך ונדבר קצת על ה-VAR. נדמה שכבר נאמר ונכתב הכל על המכשיר הזה, אבל אין ספק שהוא שינה דרמטית את האופן שבו אנחנו מתייחסים לחלקים מהותיים במשחק. בשבת כבשה הקבוצה האנגלית שלי, מנצ'סטר יונייטד, שער מכריע בשניית הסיום של המשחק. פעם היה די במבט חטוף בקוון ובשופט – ואפשר היה לחגוג. הפעם נאלמתי דום. ישבתי מתוח מול המסך – ואחרי דקה של הילוכים חוזרים שבהם התברר שאדינסון קבאני לא היה בנבדל, נראה לי קצת מטומטם לצרוח מאושר. אז כן, ה-VAR הרג לי את הכיף הספונטני, אבל מה האלטרנטיבה – משחק שמוכרע שלא כדין?
גם הקבוצה המקומית שלי, הפועל חיפה, ניצלה בעור שיניה מפנדל בשניית הסיום של משחק החוץ שלה מול הפועל נוף הגליל. הפנדל, שלדעתי הגיע למארחת, לא נשרק בגלל ששופטי הווידיאו לא הצליחו למצוא בהילוך החוזר הוכחה ודאית לטעות בפסיקה המקורית שקבעה שהעבירה בוצעה מחוץ לרחבה. לדעתי הם טעו – אבל בהיעדר הוכחה חותכת, הם פסקו על פי החוק. גם כאן השמחה הספונטנית שלי על ניצחון נדיר של הקבוצה שלי נדחתה ונדחקה. במקרה הזה אפילו צדק עם היריבה לא נעשה.
אבל אם היה נדמה לי שראיתי הכל, הגיע למחרת משחק העונה של הולנד והפך את השיפוט בווידיאו לבדיחה עצובה: כדור שיוצא מעל ומעבר לכל ספק סביר מתחומי המגרש, מאושר על ידי שופטי הווידיאו כחוקי ומשיג לאיאקס (דווקא החביבה עלי בין שתי הטוענות לכתר ההולנדי) ניצחון שאולי יבטיח לה אליפות. שערורייה של ממש.
זה גרוע רק במעט ממה שעולל צוות ה-VAR לשופט פפיר במחצית הראשונה של המשחק, אחרי שפגיעה, אפילו פגיעה קשה, של מרכוס דיניז הפתח תקוואי בבריירו הבאר שבעי, בתוך הרחבה, לא הובאה לידיעתו של השופט. למה טרח מישהו לתת להם את היכולת להתריע בפני השופט בדיוק על מצבים שכאלה? לא ברור – מה שברור הוא ששימוש מושכל לא היה בה.
אבל בואו נשוב אל פפיר שניצב בגשם מול המסך – מה עובר לו בראש באותה השנייה? קטונתי מלבחון לב וכליות, אבל מאחר שאני בטוח במאה אחוזים שלפפיר לא היה שום שיקול זר, אנסה בכל זאת לנסח את מחשבותיו. פפיר, שעמד קרוב לאירוע המקורי, התרשם שרייכרט הלך על הכדור ולא על הרגל. הווידאו אינו תומך או מפריך את הגרסה הזאת, אבל הוא מספק עוד אלמנט קריטי: גם אם רייכרט "הולך על הכדור", הרי שהמגע מתפתח לכדי הכשלה ברורה – ומשום כך, פנדל ברור.
אבל לא איש כפפיר ייתן לעובדות לבלבל אותו: מכל המהלך הוא בחר לראות דווקא את שראה, מבלי להיות מסוגל להודות בטעותו, שכן הוא ראה רק חצי מהלך ולא את התמונה המלאה שנשקפה אליו בבירור מהמסך. במילים אחרות – פפיר לקה בתסמונת המוכרת בקרב עבריינים (ולמען הסר ספק, הוא לא עבריין כמובן): הוא דבק בגרסה שלו עד כדי כך שלא היה מסוגל להודות שהיא פשוט לא עולה בקנה אחד עם העובדות.
זה מביא אותנו ליסודות העמוקים ביותר של שפיטה, כל שפיטה ובמיוחד כזו של משחקי כדורגל. מפתה לתהות לעיתים על המוטיבציה של שופטי כדורגל להפוך לכאלה. מה מניע אותם? יש כאלה שבאים מאהבה – אהבה למשחק והרצון להיות חלק ממנו הגם שאינם כוכבי כדורגל. מי שזו המוטיבציה שלו, יבורך. אבל יש כאלה – והם מוציאים שם רע לעמיתיהם, שבאים ממקום של כוחנות, לאמור: אני הפוסק האחרון.
כשה"אני" הזה גובר על חוש הצדק, מתקבל ההפך ממה שמכונה "מזג שיפוטי". האגו והרצון להגיד את המילה האחרונה, גוברת על מראה העיניים – ועולה החשד שזה בדיוק מה שקרה לפפיר.
למען הסר כל ספק: פפיר לא מושחת, איש לא הטה אותו לפסוק שלא כהלכה, אבל הוא גם לא טעה בתום לב: הוא טעה מפני שמראש חיפש במסך הווידיאו הצדקה להחלטה שלו – ולא ניגש אל ה-VAR בנפש חפצה, כדי לשרוק את השריקה הנכונה.
מעבר לזה שנגרם עוול לצדק הספורטיבי, הוטל כאן צל כבד על המזג השיפוטי שבו ניחן פפיר: העונש, אם יושת עליו מטעם איגוד השופטים (בעונה אומללה, חובה לציין) יהיה הרחקה משיפוט למשך מספר שבועות. אלא שכאשר מקור הטועות הוא באופי, ספק אם ראוי שהאיש הישר, אך הגאה מדי הזה, ישוב לשפוט בכלל.
