לכל חובב ספורט יש את זיכרון הילדות העתיק ביותר, שגרם לו להתאהב במשחק ולהתמכר אליו. לא תמיד זה זיכרון חיובי; לא אשכח איך בגיל 8 בכיתי בלילה לתוך הכרית, לאחר שיוגופלסטיקה ספליט הדהימה את מכבי תל אביב בגמר גביע אירופה לאלופות ב-1989.
הצהובים הגיעו אז לפיינל פור במינכן מהמקום הראשון בבית הגמר עם מאזן 2:12 – 2:0 מול ברצלונה ו-0:12 נגד כל היתר – ומרגע שהיוגוסלבים הצעירים ניצחו את בארסה בחצי הגמר, חגיגות הזכייה בישראל החלו. הן היו מוקדמות ומיותרות. זה היה הגביע הראשון מבין שלושה רצופים שאותם הניפה השושלת המפוארת של ספליט, ושום קבוצה אחרת לא הצליחה לשחזר מאז את ההישג הנדיר הזה.
עכשיו, כמעט 33 שנים אחרי, אזרתי אומץ והבטתי לטראומה בעיניים. דינו ראדג'ה הגיע השבוע לישראל כשגריר של ה-NBA ג'וניור, וכשישב מולי בלובי של מלון כפר המכביה, הוא כבר שיער מראש מה תהיה השאלה הראשונה שלי. "אני חייב להודות שגם אנחנו חשבנו שאין לנו שום סיכוי, ושמכבי תזכה בגביע", הוא מפתיע בריאיון לוואלה! ספורט.
"אפילו לא הבנו איך הגענו לפיינל פור, והיו לנו אפס ציפיות. הייתה לנו קבוצה צעירה, בלי זרים, בזמן שלמכבי היו ארבעה אמריקאים ולברצלונה היו שלושה, ולשתיהן היו גם לא מעט שחקני נבחרות… כשחקן צעיר יש לך יתרון, אתה עולה לשחק בלי פחד ובלי לחץ, וזה עבד לטובתנו. לפני הגמר, המאמן בוז'ידאר מאלקוביץ' אמר לנו שאנחנו צריכים לשחק בזהירות בדקות הראשונות ולשמור חזק, כדי לא לתת למכבי לברוח. אם נצליח בכך, הוא הסביר, הלחץ יהיה עליה ברגעי ההכרעה. וכך היה".
"כל מי שהיה באולם, כולל אנחנו, רק חיכה לראות מתי מכבי תלחץ על הגז, ובסוף אנחנו היינו אלה שעשו את זה. הייתה לנו ריצה יפה בדקות האחרונות, ברחנו וזכינו בגביע. היו לי המון משחקים, ניצחונות ותארים בקריירה, אבל זה הערב שאני זוכר הכי טוב. לפני כן ניצחנו את פרטיזן בלגרד וציבונה זאגרב בדרך לזכייה באליפויות יוגוסלביה, אבל הניצחון על מכבי היה המפתיע ביותר, ולכן הוא נצרב בזיכרון".
ראדג'ה, שהיה אז בן 22, היה השחקן המצטיין בגמר וקלע 20 נקודות. הוא נעזר ב-18 נקודות מחברו הטוב טוני קוקוץ', וכעבור שנה הם ניצחו יחד את בארסה בגמר (קוקוץ' 20, ראדג'ה 12). בגביע השלישי הוא כבר לא היה שותף, מכיוון שעבר לווירטוס רומא. "לא, אני לא מתחרט שעזבתי. בספליט שיחקנו כמעט בחינם, המשכורת שלי עמדה על סכום ששווה אולי 500 יורו. רומא הציעה לי שקים של כסף. השכר החודשי שלי באיטליה היה גבוה פי 100 מהשכר השנתי שלי ביוגופלסטיקה.
"עד היום מזכירים לי כמעט בכל יום את הקבוצה הזאת, וזה דבר מדהים. כולנו נשארנו חברים. אין לנו קבוצת ווטסאפ, אבל אני בקשר קרוב עם ולימיר פראסוביץ', טוני ואחרים. לצערי, בחודש שעבר איבדנו את גוראן סובין, שמת מהתקף לב".
– מיותר לשאול אותך איזו שושלת הייתה גדולה יותר, שלכם בספליט או זו של מכבי תל אביב, עם שרונאס יאסיקביצ'יוס, אנתוני פארקר וניקולה וויצ'יץ'?
"ברור ששלנו. היינו קורעים אותם".
ראדג'ה (2.11 מ'), כיום בן 54, נולד וגדל בספליט, וכיום מתגורר בזאגרב. הוא שיחק במשך ארבע שנים בבוסטון סלטיקס והעמיד ממוצעי קריירה של 16.7 נקודות ו-8.4 ריבאונדים ב-NBA, עבר בפנאתינייקוס וגם באולימפיאקוס, ובמשחקו האחרון כמקצוען זכה עם קבוצת נעוריו באליפות קרואטיה. "זו הייתה הדרך המושלמת לסיים את הקריירה. הרבה כוכבים גדולים מבטיחים שיחזרו הביתה, ואף פעם לא עושים את זה. אבל אני חזרתי. שיחקתי בחינם, זכינו בתואר, וזה היה אדיר".
אלא שסיפורו של ראדג'ה הוא הרבה יותר מורכב ועמוק מעוד שחקן, אגדי ככל שיהיה, שהרוויח מיליוני דולרים וגרף אינספור גביעים ותארים. הוא היה גם חלק מדור הזהב, שבחסות מלחמת האזרחים העקובה מדם נאלץ לעשות את המעבר – מנבחרת יוגוסלביה הגדולה, איתה זכה בשתי אליפויות אירופה, לנבחרת קרואטיה החדשה והצעירה, שזכתה במדליית הכסף האולימפית ונכנעה רק לדרים טים המקורית של ארה"ב.
"זה היה אירוע מרגש במיוחד", הוא חוזר לקמפיין בברצלונה 1992. "אתה חלק ממדינה חדשה, ויש לך מחויבות שחורגת הרבה מעבר לגבולות הספורט. העם שלך נמצא במלחמה, ואתה מרגיש שכל המדינה נמצאת על הכתפיים שלך. היה חשוב לנו להראות לעולם מי אנחנו ומה אנחנו מסוגלים לעשות".
– ולאדה דיבאץ סיפר על מערכות היחסים המורכבות שנוצרו בין השחקנים הסרבים לקרואטים בנבחרת יוגוסלביה.
"היינו בחורים צעירים, ובראש שלנו היה רק ספורט, ספורט וספורט. וכשהכול קרס ונשבר, אתה מתחיל לחשוב מחשבות. דברים כל כך רעים קרו סביבנו, אבל אז עצרתי ואמרתי לעצמי: ולאדה עשה משהו רע, לי או למישהו אחר? ומכיוון שלא, למה שלא נישאר חברים? וככה הצלחנו לשמור על החיבור בינינו, עד היום".
יש זיכרון טראומטי אחד שמעלה דמעות בעיניו של ראדג'ה גם היום. כשהעליתי את שמו של דראז'ן פטרוביץ', חברו שנהרג בתאונת דרכים טרגית ב-1993, הוא חזר ברגע אחד לכאב שחווה אז, והתקשה לדבר במשך שניות ארוכות.
"היינו יחד בנבחרת, שיחקנו במוקדמות אליפות אירופה בברלין, והיינו אמורים להיפגש להמשך האימונים בזאגרב", משחזר ראדג'ה בקול חנוק. "בשתיים בלילה קיבלתי שיחת טלפון. פראסוביץ' סיפר לאמא שלי מה קרה, והיא התקשרה אליי והודיעה לי. זה היה אחד הרגעים הנוראיים בחיים שלי. טלפנתי למירקו נובוסל, שאישר שזה נכון. בהתחלה חשבתי שאולי הוא רק נפצע, אבל הגרוע מכל קרה.
"זה היה נורא, פשוט נורא. במשך שבועות חשבתי רק על זה. באימון הראשון עמדנו על המגרש ורק בכינו. לא היינו מסוגלים בכלל לשחק. הוא היה אחד החברים הטובים ביותר שלי. דיברנו כמעט מדי יום, היינו המון יחד. עברו הרבה שנים, אבל אני עדיין חושב עליו המון. הוא אחד השחקנים הכי טובים שראיתי אי פעם, והוא גם עזר לי מאוד כשחקן. דרך החשיבה שלו הייתה כל כך ייחודית. באימונים, כשמישהו היה טועה, דראז'ן היה הראשון שמתעצבן ומעיר. אפילו לפני המאמן. וכשהכוכב שלך מתנהג ככה, זה סוחף אותך להיות כמוהו ולשאוף לטוב ביותר".
– שבועות ספורים אחר כך, כשהצטרפת לסלטיקס, רג'י לואיס התמוטט ומת באימון.
"זה קרה כמה ימים לפני שהגעתי לבוסטון. אמנם לא הספקתי להכיר אותו באופן אישי, אבל גם זה היה שוק של ממש. הוא היה אמור להיות הכוכב הגדול בקבוצה, והכול השתנה בלעדיו. תדמיין לעצמך היום את הלייקרס בלי לברון, את ברוקלין בלי קווין דוראנט או גולדן סטייט בלי סטף קרי. ככה זה השפיע עלינו".
– ב-NBA לא ממש ספרו את ההצלחה שלך באירופה.
"בכלל לא. התייחסו אליי כמו לרוקי, הכריחו אותי לסחוב את התיקים לכל הקבוצה. זה לא היה קל, אבל לא נתתי לזה להשפיע עליי, ובשלב די מוקדם ביססתי את המעמד שלי ומצאתי שחקנים אחרים שיסחבו את התיקים במקומי… היום, הכדורסל האירופי כבר מקבל את הכבוד הראוי לו מהאמריקאים".
– בצעירותך שיחקת לא פעם נגד זופי אבדיה. איך אתה רואה את התפתחות הקריירה של דני אבדיה?
"הוא מוכשר מאוד, ואני מכיר אותו הרבה שנים. הוא היה בטורניר בספליט עם קבוצת הנוער של מכבי, וראיתי אותו בנבחרות הצעירות של ישראל. אני חושב שהוא טעה ומיהר מדי כשהלך ל-NBA. הוא היה צריך להישאר עוד שנה או שנתיים להתפתח במכבי תל אביב. הניסיון הזה היה עוזר לו.
"דני לא מקבל עכשיו מספיק דקות, ועדיין מחפש את מקומו. כדי להתפתח אתה חייב להתאמן הרבה, וזה לא קורה מספיק בזמן עונת ה-NBA. ברור שהמשחקים חשובים, אבל כמה פעמים אתה זורק לסל במשחק? 10? 15? 20, אם אתה השחקן הכי טוב בקבוצה שלך? כשאתה מתאמן הרבה ומתרגל בלי הפסקה, הדברים באים אליך אחר כך בצורה אוטומטית. ה-NBA היא כמו קרקס נודד".
– אם יש משחק יורוליג ומשחק NBA באותו זמן, במה אתה צופה?
"ביורוליג. העונה הסדירה ב-NBA נראית כמו משחק אולסטאר מתמשך, וההגנות לא קשוחות כפי שהיו בעבר".
לפני שנפרדנו, ראדג'ה השיב לשאלון שליפות אסוציאטיבי.
– יש קבוצה שהיית רוצה לשחק בה כיום, לו יכולת?
"הייתי רוצה לשחק בספרד, וללמוד את השפה המקומית. אולי בברצלונה. הייתי מסתדר עם הצעקות של שאראס, כי אנחנו חושבים באופן דומה".
– למה בחרת בגופייה מספר 14?
"כשהייתי בן 14, הייתי בקבוצת הנוער של ספליט, ושיחקנו במחצית של משחק שקיימה הקבוצה הבוגרת. זרקו לנו ערימה של מדים, וכולנו קפצנו עליה. לקחתי את הגופייה מספר 14 של בילאנוביץ', שהיה שחקן די אלמוני, ומאז נשארתי איתה".
– השחקן שהכי התקשית לשחק מולו?
"קארל מאלון ושאקיל אוניל".
– מי היה גדול יותר, פטרוביץ' או קוקוץ'?
"טוני היה שחקן שלם יותר".
– מיקי ברקוביץ' או דורון ג'מצ'י?
"אולי רוב הישראלים לא יסכימו איתי, אבל בשבילי דורון הוא הגדול מכולם. הוא היה רג'י מילר של הכדורסל האירופי. אחד הקלעים הטובים שהיו אי פעם. הלכתי אתמול לנחם אותו בשבעה על אמו".
– המאמן הכי טוב שהיה לך?
"אם אני חייב לבחור אחד, אז מאלקוביץ', אבל זה לא יהיה הוגן כלפי מאמנים כמו סווטיסלאב פשיץ' ודושאן איבקוביץ'".
– מאמן שהיית רוצה לשחק אצלו, אבל לא זכית?
"אני אוהב את המאמנים הקשוחים", מסביר ראדג'ה, ועוצר כדי לחשוב. "יודע מה, אני אבחר בגרג פופוביץ'. הלוואי שהייתי זוכה לשחק אצלו".
– הייתי בטוח שתגיד ז'ליקו אוברדוביץ'.
"כן כן, גם ז'ליקו. באולימפיאדה ב-1988 היינו שותפים לחדר, וכבר אז ידעתי שהוא יהיה מאמן גדול. בגלל הדרך שבה הוא דיבר וחשב והתנהג, לא היה לי ספק לאן הוא ילך".
– למה אתה לא הלכת לאמן?
"כי בחיים לא הייתי מסתדר עם שחקנים כמוני".
מה דעתך על הכתבה?