לכל חלוץ יש שער גדול ובלתי נשכח. עבור דב רמלר זה הגול בדרבי נגד מכבי תל אביב בעונת 1983/84. "בלומפילד היה מלא באוהדים, חגיגה ענקית בימים שלפני המשחק בתקשורת", הוא נזכר, "אחרי שאלון נתן העלה את מכבי ליתרון 0:1, הגיע הרגע שלי. משה סיני הרים כדור לרחבה, נגחתי והכדור נכנס לתוך הרשת של מוישלה מרכוס , 1:1. התפרצות השמחה והאושר ביציעים היו אדירים, זיקוקים אדומים כמו בהכרזת העצמאות. הרגשתי את העוצמה של הגול בכל הגוף, הבנתי מה זה גול בדרבי הכי גדול של הכדורגל הישראלי. זה שער שמלווה אותי עד היום. בהמשך משה סיני כבש את ה-1:2 וניצחנו".
משפחת רמלר עלתה לישראל מפולין בשנת 1950 ושוכנה במעברה בלוד, בבסיס צבאי בריטי עזוב, מול מפעלי התעשייה הצבאית של ימים אלו. דב רמלר נולד בשנת 1956 ומשפחתו עברה להתגורר בפתח תקווה, שלא רחוק ממנה, באורנית, הוא מתגורר. היום הוא מנהל בכיר בתחום הטקסטיל של שירותי בריאות כללית.
איך הכדורגל התחיל אצלך?
"התחלתי בילדים של מכבי פתח תקווה בעמדת השוער. בגיל 10 עברתי להפועל פתח תקווה לשחק כחלוץ תחת המאמנים יעקב ויסוקר, מיקי שיינפלד וגדעון מרכוס. לקבוצה הבוגרת עליתי ב-1973, המאמן היה בועז קופמן".
את ההשראה קיבל רמלר מ"ראש הזהב" נחום סטלמך "ראיתי את נחום באימונים ובמשחקים והחיקוי שלו התבקש"). שחקן נוסף שהצית את דמיונו היה יוהאן קרויף, שממנו "לקח" את המספר 14 על החולצה.
אבל היו גם צדדים אחרים, פחות יפים, לפנטזיה הזאת. למשל, במשחק הגביע נגד בית"ר ירושלים שפוצץ ב-1974. "לא פתחתי בהרכב כי איחרתי לאספת הקבוצה בשל מבחן, נכנסתי רק כמחליף", הוא נזכר, "המשחק פוצץ בעקבות הגול של מוישיק שווייצר ופריצת אוהדי בית"ר ירושלים למגרש. ברחתי עם ססי אביצור בתוך רכב האמבולנס עם הפצועים לבית החולים בילינסון. היינו שם זמן רב בחשש לצאת. לפתע הגיע למתחם בית החולים האוטובוס של שחקני בית"ר ירושלים, שהגיעו לאסוף את החלוץ שלהם דוד ישי שנפצע במשחק ונלקח לבית החולים לטיפול. ססי זרק הערה לעבר חלוץ בית"ר שלום אביטן, שלא שלט בעצמו והכניס לי אדיר לפנים בעודי עומד ליד אביצור. בהמשך הפכנו לחברים וזה נשכח".
רמלר היה פופולארי בהפועל פתח תקווה. אמנון דנקנר אפילו כתב עליו את הסיפור "האח של רמלר", שעובד מאוחר יותר לסרט בשם "האח של דריקס" (רמלר: "לא הכרתי את זה בזמן אמת, רק אחר כך שמעתי") ואז הגיעה "פרשת המסע האסור לבוטסואנה". רמלר מסביר: "בקיץ 1981 סודרה לקבוצה סדרת משחקים חלומית בבוטסואנה, מדינת חסות של דרום אפריקה. את המסע סידר איש העסקים שבתאי קלמנוביץ', שבהמשך התגלה כמרגל, יחד עם המאמן אמציה לבקוביץ'. בדרום אפריקה היה אז משטר אפרטהייד, והם היו מחוץ למוסדות פיפ"א. הצטרפו אלינו למסע גם שחקנים כמו משה אוננה, ניסים כהן ואחרים. שיחקנו שם למרות איסור פיפ"א וכשחזרנו מהמסע הזה ספגנו עונשי הרחקה מההתאחדות לכדורגל. ביני לבין הנהלת הפועל פתח תקווה התגלע סכסוך גדול. עונת 1981/82 הייתה החלשה בתולדות המועדון, שירד לליגה הארצית מהמקום האחרון בטבלה עם 14 נקודות בשל הרחקות רוב השחקנים".
אתה עובר להפועל תל אביב אחרי שהם משלימים את רכישת הדירה שהפועל פתח תקווה לא עומדת בתשלומים.
"נכון. מנהלי הפועל פתח תקווה לא שילמו לקבלן את הכסף להשלמת רכישת דירה עבורי תמורת החוזה ארוך הטווח שחתמתי מולם. הפועל תל אביב קנתה את המשך תשלום הדירה המיועדת עבורי, ועברתי לשחק בבלומפילד".
ספר על התקופה שם.
"שנתיים וחצי בלתי נשכחות. זאת הייתה קבוצה-קבוצה, למדתי שם הרבה. ב-1983 הגיע הגביע עם פרשת גול היד המוכרת של לנדאו, אבל חגיגת הזכייה בגביע הייתה מרגשת מאוד, בדיוק כמו אליפות עבור אוהדי הפועל תל אביב".
ואז מגיע מוטלה שפיגלר. אתה עוזב לבאר שבע.
"נכון , לא הסתדרתי עם שפיגלר. עברתי בהשאלה בחינם לצבי רוזן שאימן אותי בהפועל תל אביב".
רמלר חזר להפועל תל אביב ויצא איתה למחנה אימונים בלונדון . "נפצעתי ברגל וסבלתי גם מפציעה לא קלה בשרירי הבטן והחלמה בת מספר חודשים . עברתי לבית"ר תל אביב, הפועל אשדוד ומכבי יבנה. החלטתי שלא לסיים את הקריירה ככדורגלן בקול ענות חלושה, רציתי לאמן".
יש לך רק 3 הופעות בנבחרת ישראל?
"נכון , הפסדתי את נבחרת ישראל במומנטום טוב שלי כשחקן, בעיקר בשל סדרת פציעות חסרות מזל".
בסוף קיבלת את שרביט האימון בהפועל פתח תקווה. זה נגמר בהתרסקות.
"זו הייתה אמורה להיות הגשמת חלום. הגעתי להפועל פתח תקווה עם המון תקוות ורצון להיות שם שנים ארוכות, אבל במהירות הבנתי שאני לא יכול להיות עצמי בתפקיד המאמן. המערכת ששלטה שם ביד רמה לא נתנה לי, אחרי 3 משחקים בלבד נאלצתי לעזוב . אחרי מספר שנים הם אמרו לי שזאת הייתה טעות בהתנהלות שלהם מולי".
ואז אתה חוצה כביש ליריבה העירונית הגדולה, מכבי פתח תקווה ?
"מכבי פתח תקווה פתחה לא טוב את העונה. הגעתי אחרי המחזור השמיני במקומו של אברהם מרצ'ינסקי. זו הייתה קבוצה חזקה, אחרי שני ניצחונות הם כבר דיברו על אליפות, היה לחץ סביבתי גדול שהפריע לשחקנים ולי".
אתה מודיע כבר אחרי חצי עונה שאתה עוזב בסיום. דרשת אי התערבות בעבודה שלך ובנית משהו לא מוכר.
"בניתי יחד עם השחקנים חומה מנטלית של עבודה שקטה מקצועית ללא מעורבות גורמים ולחצים. היה חדר הלבשה של המאמן והשחקנים בלבד. ביקשתי שיתנו לי לעבוד בשקט עד סיום העונה ואז אני פורש מאימון. ניצחנו בעונה הזו, 1996/7, את מכבי חיפה של גיורא שפיגל 1:3 ואת מכבי תל אביב של גרנט 0:3, וסיימנו במקום הרביעי בטבלה".
ואז?
"אחרי מכבי פתח תקווה שאלתי את עצמי לאן פני מועדות. למדתי דברים נוספים חוץ מכדורגל והחלטתי לפרוש בשיא מכל הנושא. כאן בארץ אני לא הולך לצפות במשחקים".
יש לך פספוס אירופי שאתה מצטער עליו עד היום?
"הייתה לי הצעה להגיע לשחק בשווייץ בקבוצת פ.צ ציריך הגדולה. המהלך סודר דרך חברים קרובים שהיו בשווייץ בתפקידים מיוחדים. אני לא מבין מדוע לא הלכתי על זה. לא מצאתי אז את הקטע המתאים למהלך, ובהחלט אני מצטער עד היום שבחרתי שלא להגיע ולנסות לשחק בקבוצה גדולה ומוכרת ביבשת אירופה".
מה דעתך על הכתבה?