אחרי כל הפסטיבלים (ההזויים) סביב האפשרות שבית"ר ירושלים תלך לפירוק, אחרי כל תסריטי האימה (הלא מציאותיים) שהיו כאן בשבועות האחרונים סביב עתידה של בית"ר ירושלים, צריך להניח על השולחן כמה נקודות עיקריות, הרבה יותר חשובות ומשמעותיות מההלוואות שלא הושגו ושאולי יושגו כדי לאפשר את קיומה של הקבוצה, לפחות עד לסיום העונה.
משה חוגג ייפרד רשמית מהבעלות על בית"ר ירושלים, זו רק שאלה של זמן. גם הוא יודע זאת. בניגוד לפרסומים, עתידו של אלי אוחנה לרגע לא היה בסכנה. אין לחוגג בעיה לשרוף את המועדון, באוחנה הוא לא היה נוגע בשום מקרה. חוגג יודע, למרות התסכול, שאוחנה, בצורה יוצאת דופן, ומעוררת הערכה, נשאר נאמן לבית"ר ירושלים ולחוגג עצמו במאה אחוז. ועל הנאמנות הנדירה הזו, ולא רק, יודע להעריך את אוחנה.
אבל בקרוב חוגג יהיה היסטוריה, והעתיד של בית"ר ירושלים לא נראה טוב יותר בלעדיו. חוגג הוא לא הבעיה של המועדון, הוא חלק ממנה. גם אחרי עזיבתו הרשמית, בית"ר ירושלים תישאר מועדון עם מחלה ממארת, כזו המתפשטת בכל הגוף, וזו רק שאלה של זמן – מתי בית"ר ירושלים תיפרד מליגת העל, מתי היא שוב תתפוס את הכותרות בנוגע למאבקי תחתית ומחסור במזומנים לשלם משכורות לשחקנים.
במשך עשרות שנים בית"ר ירושלים הייתה חלק מהמותג ההיסטורי "ארבע הגדולות". כבר מזמן בית"ר נדחקה לשוליים, איבדה את מקומה בצמרת הכדורגל הישראלי. התקשורת עוד מנסה ומתאמצת להחיות את המותג שלא קיים עוד, למכור לחובבי הכדורגל שבית"ר עדיין הקבוצה של המדינה. כן, יש עדיין נאיביים, או מאמינים בני מאמינים, שעדיין בטוחים שבית"ר ירושלים היא הקבוצה של המדינה. יש עוד לא מעט הזויים שמדקלמים שיש לה חצי מיליון אוהדים.
תשכחו מזה. זה היה פעם, וזה נגמר מזמן. גם אם נותרו עדיין מאות אלפים, עוד מהתקופה של הצהוב-שחור, הם רק מספרים. מספרים לא רלוונטיים. בית"ר ירושלים הפכה לקבוצה שהקהל השפוי שלה התנתק ממנה. הקהל הגדול נגעל ממנה. עדיין יש שם גם אנשים שפויים, אבל השליטה היא בעיקר של אוהדים החברים/המזוהים/ או המזדהים עם ארגון 'לה פמיליה', המחלה המסרטנת שהתפשטה במשך שנים בגופו של המועדון. הוא, ורק הוא, האויב הגדול ביותר של מועדון בית"ר ירושלים.
לחוגג יש חלק גדול במציאות העגומה. גם לאלי טביב היה בזמנו חלק במצב בו המועדון התנהל, וגם לארקדי גאידמק. במשך שנים הכדורגל הישראלי עשה לנו היכרות עם דמויות הזויות, מי יותר ומי פחות, אבל כולם הסתלקו/ סולקו/ נטשו, את בית"ר ירושלים בגלל אותו ארגון אוהדים. אותו ארגון שמונע בימים אלו מאנשי עסקים לגעת בבקבוק התבערה המפחיד והמסוכן.
יכול להיות שיהיה לבית"ר ירושלים רוכש בקרוב. נו, ואז? כמה זמן הקיצוניים הללו יתחילו למרר לו את החיים, יפגינו לו מול הבית, יקללו את כל העולם ואשתו? הרי הליין אפ ערוך ומוכן, הפנים אותם פנים, רק הפראייר מתחלף.
אז ניסו לגייס הלוואות, אפילו למכור על הנייר את זרגרי ושועה (גם בית"ר מזמן קבוצה רק על הנייר), אבל מה הלאה? אין ולא יהיה שום קצה אור במנהרה החשוכה בבית וגן. אז בית"ר תצליח לשרוד עוד עונה בליגת העל. ומה הלאה? שוב חוסר ודאות, שוב דאגות לגיוס כספים כדי להעמיד תקציב ובטוחות לבקרה התקציבית, שוב ינסו להחיות את הגוף שמזמן מתחנן לניתוח מעקפים ולא מוצאים אף מומחה שמסוגל לנצח את הסרטן שכבר נמצא בכל הגוף החולה, החלש והמותש.
לרבים מהאוהדים השפויים היו תקוות מאלה שניהלו את המדינה ועשו קריירה מזהירה גם דרך יציע הכבוד של טדי. היו תקוות מראש הממשלה לשעבר נתניהו, זה שניצל כל הזדמנות לפני בחירות להגיע ולהצטלם בטדי, ממירי רגב, שרת הספורט לשעבר שנמנעה במשך שנים ממאבק נגד הארגון הקיצוני, שיושיטו יד לעזרה. לפחות ינסו. כולם נעלמו.
ומה עכשיו? נניח שהכספים שהושגו ישאירו את בית"ר ירושלים בליגת העל. אז הגוף יישאר בחיים. והנשמה? הרי הנשמה כבר מתה. מזמן. אותם אוהדים אלימים המאיימים, מפגינים וזורעים הרס בכל מקום, הם בדיוק המחלה הנוראה שהרגה את המועדון. הם נפרדו לפני שנים מהנשמה של בית"ר, והם אלה המחריבים את בית"ר ודוחקים בצוות הרפואי להכריז על מותה ולחתום באופן רשמי על תעודת הפטירה שלה.
הרי כל בר דעת יודע שאם לא יהיה איש עסקים עם כיסים עמוקים מאוד, כזה שיעמיד תקציבים מטורפים, לא ייהנה ממאה ימים של חסד. וגם אם אותו טייקון יעמיד תקציב של 100 מיליון שקל, הוא לא יהיה חסין מהטירוף של החוליגנים. לאיש עסקים עם כיסים קצרים שייכנס למועדון, הגיהינום יתחיל מהרגע הראשון שבו הוא ידרוך בבית וגן. ונניח, רק נניח שיהיה איזה טייקון שיחליט לרכוש את בית"ר. מה ישתנה? כלום. החוליגנים ימשיכו לשלוט ביציעים, עשרות אלפי האוהדים השפויים ימשיכו להישאר בבית, למעט משחקים מול הגדולות, האווירה והתחושה יזכירו שוב את ימי טביב וחוגג ושוב יחזור הניגון – הפגנות, שלטים בגנותו של הבעלים, איומים מפני פירוק ועונת הפסטיבלים חוזרת בגדול. שידורים חיים בכל מוקדי התבערה וכולם ינסו שוב להחיות את הגופה שאיבדה את נשמתה מזמן ורבים רק מסרבים להאמין. בעולם הזה כבר אין סיכוי שמשפחות של אוהדים יגיעו בהמוניהם למשחקי בית"ר. תחושת הגאווה עימה הסתובב כל אוהד בית"ר בעבר נעלמה. אפשר לבדוק את הנתון העגום של כמות ילדי הבר מצווה שהגיעו לבית וגן בשנה האחרונה למשל, זה הנתון שיכול לתת לכולם את האינדיקציה שבית"ר הפכה לפיקציה.
בשבועות האחרונים התקשורת כולה חזרה על צמד המילים 'בדיקת נאותות'. כולם זרקו מספרים לאוויר סביב הגרעון של בית"ר. 20 מיליון, 30 מיליון, לאף אחד אין מושג. גם לא לבקרה. עזבו אתכם מצמד המילים הזה, זה קשקוש. בדיקת נאותות מעולם לא הטרידה או מנעה איש עסקים רציני ונחוש מלרכוש קבוצת כדורגל. תשאלו את אלכס שניידר, את מיטש גולדהאר, את אלונה ברקת. הם לא התעמקו בבדיקה כמה גרעון משאיר להם לרוני הרציקובץ או אלי ז'ינו, הם ערכו בדיקה אחרת לגמרי. גרעון של 20-30 מיליון שקלים זה כסף קטן לטייקונים, זו בעיה שכל איש עסקים רציני מתמודד עימה בקלילות.
רוכש רציני ואמיתי בודק את הפוטנציאל שיש למועדון. פוטנציאל של קהל האוהדים (במספרים, לא בסיסמאות). לא פוטנציאל מלאכותי, לא להיאחז בסיסמא מיושנת כמו "הקבוצה של המדינה". בשנים האחרונות זו קבוצה של לה פמיליה, היא לא טהורה לעד – היא גמורה לעד. בקבוצה נורמלית רוכש רציני עושה בדיקת נאותות כמה כסף הכניס המועדון ממכירת כרטיסים ומספונסרים. רוכש רציני בודק את מחלקות הנוער של המועדון ואת רשימת השחקנים שהמחלקות הקפיצו לבוגרים. אנשי עסקים כמו שחר, ברקת וגולדהאר למשל, לא קיבלו החלטה לרכוש את המועדון על פי תוצאות בדיקת נאותות בדו"חות הכספיים של הקבוצה, אלא על סמך הפוטנציאל שיש בקבוצה, היכולת למלא את היציעים, למכור כבר בקיץ מעל 50 אחוז מנויים, והעניין (או הסלידה) שהקבוצה מייצרת אצל הספונסרים הפוטנציאליים במשק. הגרעון היה קטן עליהם. כולם יודעים שאם יש שילוב של ניהול טוב ופוטנציאל למועדון הגרעון לא רלוונטי. הוא נמחק עם השנים ונכנס לתזרים השוטף של המועדון.
במקרה של בית"ר ירושלים, הפחד של רוכשים פוטנציאליים הוא היעדר האופק הכלכלי, היעדר היכולת לממש את הפוטנציאל העצום שיש למועדון. כל רוכש, עשיר ככל שיהיה, יודע שאין לו שום סיכוי לנצח את מגיפת לה פמיליה, ולכן אין שום סיכוי שנראה בקרוב הנראה לעין רוכש רציני.
בדיקת הנאותות שכל איש עסקים נורמלי צריך לעשות בבית"ר ירושלים, היא אך ורק על האוהדים של הקבוצה. כמה כסף שווים האוהדים. כולם מדברים על הפוטנציאל של בית"ר ירושלים, חוזרים ומדגישים שזוהי הקבוצה של המדינה, לבית"ר ירושלים פוטנציאל מלאכותי. היא מזמן לא הקבוצה של המדינה, היא הקבוצה של 'לה פמיליה'. ובמציאות הזו, אין סיכוי שיגיע לבית"ר רוכש, כזה שיישאר בה לאורך זמן. אלא אם ההתאחדות, המנהלת, והגורמים הבכירים ביותר ברשויות החוק, ובעיקר שרי המשפטים, הספורט והאוצר, יחליטו שהם רוצים להחזיר עטרה ליושנה ולבצע כמה פעולות כירורגיות כדי למגר את תופעת 'לה פמיליה', ולהחיות את הנשמה מחדש. ועד שזה לא יקרה, נשוב כולנו כבר בקיץ הקרוב לעסוק באובססיביות במילים שעד אתמול שמע כל חובב כדורגל: הקפאת הליכים, חדלות פירעון, פירוק, פשיטת רגל, שביתה ומכירת חיסול.
