ב-24 במרץ 2019 אירחה נבחרת ישראל את אוסטריה במוקדמות יורו 2020. המשחק עצמו הסתיים בניצחון מדהים של ישראל, כולל שלושער אפילו מדהים יותר של ערן זהבי. ערב המשחק הסתובבנו כמה עיתונאים באיזה איזור מתוחם שהוצב ביציאה לדשא מחדרי ההלבשה. בתחום הזה הסתובב אז נשיא ההתאחדות האוסטרית לאו וינדטנר שהתעניין מאוד איך מסתדר המנהל הטכני של נבחרות ישראל, וילי רוטנשטיינר.
זה היה עדיין שלב שבו היה קשה לעכל את הר רוטנשטיינר, שהפך אחר כך אצל העיתונאים – הרבה בזכותו – לווילי. ניסיתי להיות מנומס ואמרתי לוינדטנר שרוטנשטיינר מתנהג לפעמים כאילו הוא יו"ר ההתאחדות. וינדטנר, שעד אותו רגע נהג באבירות במועסק לשעבר שלו והפליג במחמאות, שחרר צחוק חסר מעצורים ואמר: "אותה בעיה הייתה לו גם אצלנו".
בתקופתו של רוטנשטיינר בנבחרת אוסטריה, חזרה הנבחרת הבינונית הזו למשפחת המדינות שמשתתפות באירועים גדולים. רוטנשטיינר הוא זה שהותיר אותה במקום הרביעי בקמפיין האחרון, אחרי ישראל, אבל משום מה, בשתי המדינות לא יוצאים ממש מרוצים מסיכום פועלו של המנהל טכני/מאמן נבחרת/מנהל קורס/יו"ר התאחדות בפוטנציה הזה.
אם לסכם את שתי הקדנציות שלו – אחת כמנהל טכני/מקצועי בנבחרת ישראל ואחת כמאמן הנבחרת – אפשר לומר כי הנבחרת כן רשמה שיפור, אם כי לא קפצה מדרגה. המקום החמישי בקמפיין מוקדמות היורו היה קצת משקר, כמו גם המקום השלישי בקמפיין מוקדמות המונדיאל. ישראל היא דרג רביעי באירופה, היא הייתה כזו בתקופת פרננדס, גוטמן ואלישע לוי, והיא נותרה כזו, גם אם ישראל מתחרה כרגע במסגרת דרג ב' בליגת האומות. אפשר לערבב עד מחר את כולם, אבל אי אפשר להתנתק מן העובדה כי ליגת האומות החליפה את לוח משחקי הידידות, וישראל – כידוע – היא אלופת העולם (דרג ב') במשחקי ידידות.
רוטנשטיינר הביא סטנדרטים אירופיים, אבל רוב שחקני הנבחרת מגיעים או מאירופה או ממועדונים ישראלים שיש להם סטנדרטים כאלה. הוא כן עשה שדרוג לרצון של השחקן הישראלי להשתייך לנבחרת. אם קודם היו נושרים שחקנים לפני משחקים חשובים, מטנפים בראיונות ואפילו מוציאים מסרונים מקבוצות וואטסאפ משותפות – הסיפור הזה נגמר אצלו.
רוטנשטיינר גרם לשחקן הישראלי לאהוב את המסגרת, התייחס אליו בכפפות של משי, פתר משברים – השיא היה הריב לפני המחצית בסלובקיה בין זהבי לדאבור – בדרך שמאמן ישראלי היה מתקשה לפתור. הוא התייחס לשחקנים כאל מקצוענים ולא כאל חיילים שמגיעים למילואים, וזה חזר אליו בקמפיין תמיכה בהמשך עבודתו. מהבחינה הזו, רוטנשטיינר חיבר את חדר ההלבשה, וזה דבר שלא היה כאן שנים.
לזכותו גם תיזקף חזרתו של זהבי לנבחרת, שהיא בעצם תמצית הצלחתו היחסית. שלא יהיה ספקות, זהבי לא פרש אז מהנבחרת כי קיללו אותו בחיפה, אלא כי לא קיבל גב מראשי הנבחרת, בכללם המאמן. רוטנשטיינר נתן לו את התחושה כי הוא יקבל יחס בהתאם למעמדו, וכך היה, גם בלי סרט קפטן על הזרוע. בלי זהבי, יתכן והתוצאות היו אף יותר גרועות.
יכול להיות שהייתה הפרזה כלשהי בחיבוק שרוטנשטיינר נתן לגווארדיה הוותיקה בנבחרת, בפרט כאשר נמנע מזימונו של ליאור רפאלוב. יש מאחרי הסיפור הזה אמת שטרם התגלתה, וזה ממש לא מסתכם בכך ש"לא מושיבים על הספסל שחקן ברמתו ובגילו של רפאלוב", אלא גם בהתעלמות הכמעט מופגנת מעומר אצילי, שחקן ליגת העל הטוב ביותר או שימוש תמוה בשחקנים שלא שיחקו באופן סדיר (אריאל הרוש למשל).
בדיוק כמו אצל פטריק ואן לוון, גם הנטייה של רוטנשטיינר לחתור לתפקיד המאמן הראשי, הייתה תמוהה. ואן לוון לפחות תרם לכדורגל במחלקות הצעירות יותר ממה שרוטנשטיינר – שזו הייתה מהות תפקידו המקורית – תרם. רוטנשטיינר אינו מאמן, ראו את זה ביכולת ניהול המשחק שלו, בשימוש בפריבילגיית חמשת החילופים, בקיבעון המחשבתי סביב המערך (שלושה בלמים). כששינה – במקרים נדירים – את המערך תוך כדי משחק, לא יכולנו לראות שיש קריסה, להיפך.
הקונספט לפיו אין בלמים טובים בישראל ולכן צריך לשחק עם שלושה בלמים, היה מגוחך, בפרט כאשר מגינים וקשרים כמו איאד אבו עביד, חאתם אלחמיד, ניר ביטון ודור פרץ, הוסטו לתפקיד בלמים. התחושה הייתה כי לא זו בלבד שרוטנשטיינר לא פועל לפתרון הבעיה, הוא אפילו לא התמודד איתה. מצב הבלמים בישראל גרוע יותר כעת בהשוואה לתקופה בה נכנס לתפקיד, וכזכור, הוא נכנס לתפקיד כמנהל הטכני של הנבחרות, כל הנבחרות.
גם השימוש בשחקנים חדשים היה לפעמים תמוה. עד עכשיו לא ברור למה שחקני אקדמיה כמו עילאי אלמקייס או ג'ואל אבו חנא עדיפים על פני שחקנים טובים בליגת העל, בפרט כאשר לא ראינו מהם יותר מדי, ואולי אפילו פחות מדי. אנחנו מסיימים ארבעה קמפיינים תחת רוטנשטיינר כשליאל עבדה – החלוץ הישראלי הכי חם באירופה – הוא אפילו לא שחקן רוטציה.
גם ניהול הסגל והשימוש בשחקנים מהנבחרת הצעירה היה לקוי. כל עוד פיקח רוטנשטיינר על הנבחרות הצעירות, הוא השתמש בשחקנים הצעירים כשהמשימות לא חפפו. מאז שהודח מהתפקיד לא התאפק רוטנשטיינר ושלף שחקנים מהנבחרת הצעירה, במקביל למשחקיה. השיא כמובן היה בזימונו של דניאל פרץ כשוער שלישי. לא זו בלבד שפרץ לא עמד לרשות הנבחרת הצעירה במשחקים הרשמיים, הוא כלל לא שיחק ונמנע ממנו עוד ניסיון בינלאומי. בכך הפר רוטנשטיינר כלל ידוע לפיו אם אין כוונה להשתמש בשחקן במסגרת הבכירה, אין בקידומו שום תועלת.
רוטנשטיינר הוא איש מקצוע בעל ידע רב, שהטמיע סטנדרטים חדשים. קורס הפרו שלו ברמה גבוהה. לא סתם נמנעה ההתאחדות לכדורגל להיפרד ממנו בסיום קמפיין מוקדמות המונדיאל בנובמבר, ושילמה לו עוד כחצי מיליון שקל רק כדי שישלים את הקורס שניהל. ועדיין, לא בשביל הכשרת מאמנים הובא רוטנשטיינר לארץ. הוא לא האנס וייסויילר, שהכשיר מאמנים ישראלים בשנות ה-50 וה-60, והוא רחוק מלהיות עמנואל שפר שהטמיע את הסטנדרטים של וייסויילר ועל הדרך לקח אותנו לאולימפיאדה ולמונדיאל.
התחושה שאיתה יוצא מפה רוטנשטיינר היא שהוא שורד, אדם שיעשה הכל כדי לשמור על משרתו. המחמאות שהרעיף בכל מסיבת עיתונאים על מעסיקיו, על השחקנים, על התקשורת, היו בחלק מהמקרים דביקות, לא אמינות. למען האמת, הפרידה מריצ'ארד נילסן היתה לי קשה יותר.
