הקריסה הקבועה של מכבי תל אביב

פזמון חוזר: ציפינו ששתי הגדולות של הכדורסל הישראלי יספקו לנו משחק יורוליג, ובמובן מסוים אכן קיבלנו אחד כזה. ממש לא ברמת הכדורסל שהייתה נמוכה (כששתי הקבוצות מחברות שלוש מעשרים מהשדה בחמש הדקות הראשונות, ואיש מלבד אמארה סטודמאייר לא מגלה יכולת גבוהה לכל אורך המשחק), יותר ברמת האווירה, ובעיקר בתסריט הקבוע של ימי חמישי, שחזר על עצמו באופן מדויק גם אמש. שוב שלטה מכבי תל אביב במחצית הראשונה, הפעם בזכות צליפות מעבר לקשת ושינויי הגנה שהקשו על ההתקפה העומדת של ירושלים נטולת סטודמאייר. שוב היא סיימה את הרבע השני ביתרון מזערי, ושוב הגיעה הקריסה המסורתית בסיום הרבע השלישי, שגלשה עמוק לתוך הרבע הרביעי והסתיימה עם התוצאה הכך כך מוכרת –  מכבי שוב הפסידה.

בסיום המשחק טען מאמן הצהובים איינרס בגאצקיס כי הוא מקווה שבמפגש הצפוי בגמר הגביע בשבוע הבא יסייע ג'ו אלכסנדר במלאכת השמירה על סטודמאייר, וכי עליו לצפות בקלטת המשחק בכדי להבין מדוע שוב נתקעה התקפת קבוצתו. אז בכדי לחסוך לו זמן יקר, אציין כמה עובדות הידועות היטב לכל חובב כדורסל שעיניו בראשו.

• הצגה של סטדומאייר, 63:74 לירושלים על מכבי ת"א

ראשית, ג'ו אלכסנדר, אחד משחקני ההגנה הפחות טובים שלבשו את הגופייה הצהובה בשנים האחרונות, הוא ממש לא הפתרון לסנטר הירושלמי שגדול על כל גבוהי מכבי בכמה מספרים. רק שמירה כפולה או הגנה אזורית תוכל לסייע למכבי למזער נזקים, ובמבט קדימה אל עבר הפיינל פור גם הצטיידות בגבוה נוסף היא הכרחית.

שנית, התקפת מכבי , עם כל הכישרון של מרכיביה האינדיבידואלים, לא דומה לכלום. על משחק פנים כבר מזמן אין מה לדבר, בתרגילי התקפה יעילים אשר מבוצעים כמו שצריך אנו חוזים אחת לרבע בממוצע, ואפילו עבור מכונת הירייה אנדרו גאודלוק לא מסוגלים חבריו לקבוצה לסדר חסימה יעילה אחת שתעניק לו מבט אל הסל ברגעים בהם סל כל כך נחוץ. מול הפועל ירושלים, שבעידן פיאניג'יאני היא קבוצת הגנה טובה גם בקנה מידה אירופאי, לא היה להתקפה הצהובה המקרטעת שום סיכוי. משחק ההתקפה הבינוני ומטה של האדומים (כמו במשחקים רבים העונה) השאיר את מכבי בתמונה לאורך דקות ארוכות, אך כל מה שנחוץ לסגנית האלופה מול יריבתה הגדולה במתכונתה הנוכחית הוא קווץ' קטן בכדי להבטיח ניצחון.

אמארה סטודמאייר. ברמה אחרת (דני מרון)

סמל התקופה: במצב של 45:49 לזכות קבוצתו בשלהי הרבע השלישי, זרק בגאצקיס למערכה את האיש והאגדה (או האיש והבדיקה), ויקטור ראד. ברור שלנוכח מצבת הגבוהים המדולדלת ממילא ובעיית העבירות של אייברסון לא היו למאמן הלטבי יותר מדי ברירות, אך מה שעשה ראד במשחק מנקודה זו ואילך מסמל את מצבה הקטסטרופלי של קבוצתו, על הפרקט ומחוצה לו. ירושלים יצאה לריצת 0:9 מהירה, כשראד אחראי לכל הנקודות שספגה קבוצתו ולהריסת מרבית המהלכים גם בצד ההתקפי. זה המשיך לריצת 2-16 שחרצה את גורל המשחק, כשראד מסיים את הערב עם מדד שלילי ומינוס 12 לקבוצתו בדקות בהן שוטט על הפרקט. מעבר לנתונים הסטטיסטים, שידרו כל תנועת גוף וכל מבע פנים שלו כי המקום האחרון בו הוא מעוניין להיות הוא הארנה של ירושלים בפרט, וחלק מסגל מכבי ת"א בכלל. הגיע הזמן להעניק לו את מבוקשו. ממש לא פשוט לחתוך שחקן נוסף במצב הנוכחי, אבל הנזק שמסב ראד למערכת גדול בהרבה מהתועלת. כל עוד לובש שחקן שכזה בעל אישיות שכזו את המדים הצהובים לא תהיה תקומה לכבוד של המועדון המפואר.

סימונה פיאניג'אני. הגנה אירופית ברמה גבוהה (דני מרון)

ובשבוע הבא: הפועל חולון פצועה, מכבי אשדוד חלשה, ולכן אם לא תתרחש הפתעה גדולה בערב חצאי הגמר צפויים האדומים והצהובים להיפגש פעם נוספת בשבוע הבא, והפעם במשחק על תואר. אז מה יכולה מכבי ת"א לעשות בכדי לתת פייט גדול יותר בגמר הגביע, כשסביר להניח ששם תציג יריבתה יכולת גבוהה יותר משגילתה אמש? מעבר לטקטיקה שונה בנוגע לעצירת סטודמאייר ולניסיונות הלא פשוטים להרים מעט את ביטחונם העצמי של מספר שחקנים (לנדסברג, סילי), חייבת מכבי להגיע למשחק בסגל מחוזק. ישנו סיכון לא מבוטל ברישום שחקן שמצבר בריאותו רעוע כמו דווין סמית למסגרת המקומית, אך ללא ביצוע המהלך אין לצהובים כמעט כל סיכוי לשמור על התואר היחידי שעדיין נשאר בארונה בשנים האחרונות.