ההיקש הכי אירוני שצץ אצלי בעקבות החלטת בית הדין המשמעתי להפחית שתי נקודות מבית"ר ירושלים בגלל קריאות גזעניות, הוא שהנהנית העיקרית היא לא אחרת מאשר בני סכנין, שקפצה למקום הרביעי בטבלה ואם תשמור עליו, זכייה של מכבי ת"א בגביע גם תביא אותה לאירופה. מצד שני, למה שקבוצה מהמגזר הערבי לא תיהנה מהטפשות של חברי לה פמיליה? לכאורה, מדובר פה בעונש כפול ומכופל. במעשיהם, קידמו הגזענים את הערבים. מצוין, בואו נדפדף הלאה.
זהו, שאני חייב לומר שאני נע שלא בנוח בכסא כשהדברים האלה נכתבים, ולא רק בגלל שיש מי שנהנה בישראל מגילויי גזענות. אפשר להתחבר להרבה דברים שכתב הדיין נעם ליובין שהחליט, בניגוד לעמדת תובע ההתאחדות ובניגוד לעדות המשקיף במשחק, יריב טפר – זה שהקבוצה עמדה לדין על סמך דוח שלו – כי הגיעו מים עד נפש.
צריך להבין משהו מאוד חשוב ועקרוני: גילויי גזענות במדינת ישראל לא מתרחשים רק במשחקיה של בית"ר, וגם לא רק במשחקיהן של קבוצות אחרות – ויש כאלה – אלא גם בחבלי ארץ ספציפיים. לא בכדי מוזכרת בפסק הדין דווקא קריית שמונה כמי שכבר בפעם השנייה נשמעו קריאות גזעניות באצטדיונה, ביציעי אוהדי בית"ר. בין חדרה לקריית שמונה, באזורים שבהם מתרכזת רוב האוכלוסייה הערבית במדינת ישראל, יש גילויי גזענות גדולים יותר מאשר במקומות אחרים בישראל. כן, גם יותר מאשר בירושלים.
שחקני בית"ר ירושלים וסכנין במשחק ביניהם (ערן לוף)
בית"ר ירושלים היא קבוצה עממית, שאוהדיה מפוזרים בכל רחבי הארץ, ולכן היא גם מוכרת כמות כרטיסי מנוי מגוחכת ביחס לקבוצות גדולות אחרות. יש סיכוי יותר מסביר שלמשחק הגביע בקרית שמונה הגיעו אוהדים שלא מגיעים בדרך כלל לירושלים, ולהיפך. יש גם סיכוי יותר מסביר שבמשחקים באזור הצפוני – ולא רק במשחקים, בחיים בכלל – יהיו יותר גילויי גזענות באופן יחסי למקומות אחרים בארץ.
עכשיו נשאלת השאלה איך יכולה בית"ר ירושלים להתמודד עם הבעיה הזו, כשזו בעיה לאומית, גיאוגרפית ודמוגרפית שלא קשורה בעיקרה למשחקי כדורגל? אם המשטרה לא יכולה להתמודד עם התופעה המדאיגה הזו, איך בדיוק תתמודד איתה בית"ר? איך אמר פעם אברם לוי, המנהל המיתולוגי של הקבוצה, כשזו הגיעה למשחק גביע בעפולה ב-1993? "יש ביציע אולי חמישה מירושלים. לא מזהה פה אף אחד אחר".
המשטרה בפעולה בסכנין במשחק מול בית"ר (ערן לוף)
מדובר במשימה בלתי אפשרית. אפשר להגיד הרבה דברים על אופיו של הבעלים, אלי טביב, אבל בגלל האופי הזה, הוא באמת הקיצוני בין כל האנשים שהחזיקו בבית"ר ירושלים במאבק שלו מול לה פמיליה והגזענות של חלק מהאוהדים. לא רק "קאלם פאדי", אלא גם העברת שמות, התרעות ושאר פעולות חסויות. עדיין לא כמו מכבי ת"א – שלא רואה ממטר בנושא הזה – אבל בהחלט התקדמות ביחס למנהלי העבר.
חלק נכבד מהעבודה הזו מוטל על כתפיו של המנכ"ל משה דמאיו. ודווקא בתקופה שבה הארגון הולך ומאבד מכוחו, דווקא פה הגיעה פסיקת בית הדין: לא מידתית, לא הגיונית, ובעיקר מערבבת את הכדורגל הישראלי כולו בבעיה שצריך לדעת להתמודד איתה, לפני שמתיימרים לפעול נגדה.
היה צריך אירוע מכונן הרבה יותר מאשר קומץ גזעני במשחק חוץ של קבוצה, לעיני קהל שרובו רואה אותה רק שם, כדי להפחית שתי נקודות ליגה. השימוש במילה "מינורי" מצד התובעים והעדים שימש להם כחרב פיפיות, אבל גם השימוש של הדיין בדוגמאות מחו"ל לגילויי אנטישמיות היה מיותר. בחו"ל, השלטונות פועלים ביד חזקה כנגד פורעים, אנשי ימין קיצוני וחוליגנים. אין מצב ששוטר במחוז הצפוני היה עוצר מישהו על כך ששר "אני שונא את כל הערבים". ואין סיכוי שהמשטרה תקצה כוח אדם כדי לפשוט על בתי חשודים באישון לילה, תשלוף אותם ממיטותיהם ותגיש נגדם כתבי אישום על גזענות. כדורגל – עבור המשטרה ובתי המשפט – זה כסף קטן, שעות נוספות. ולכן, הדרישה של בית הדין מבית"ר להילחם בתופעה כאוכפת חוק, היא לא פחות מפרדוקסלית.
מה דעתך על הכתבה?