ברק בכר הוא אחד המאמנים הבודדים שלא מתחבאים מאחורי סיסמאות ושלא מנסים להטיל משברים ספורטיביים על מזג האוויר, תנאי המגרש, השופט או המלחמה באוקראינה. לאחר הניצחון על הפועל חדרה באמצע השבוע שיגר אמירה גאה ונטולת זהירות והצהיר שהוא רוצה לזכות בכל התארים. אתמול, לאחר התיקו עם נוף הגליל, הבהיר בלי להתכווץ כי "האחריות עלי". אלמנטרי, מתבקש ובכל זאת לא מובן מאליו.
בכר נמצא בפוזיציה נוחה יחסית. גם בשנה שעברה, בדיוק באותה תקופה, הקבוצה שלו עברה משבר. בסיום המחזור הזה, הלפני אחרון של העונה הסדירה, מכבי תל אביב ניצבה בראש הטבלה. הפעם הסיטואציה נוחה בהרבה. גם אם מכבי תל אביב תנצח ביום שני את בית"ר ירושלים, הפער יעמוד על שש נקודות.
ועדיין, אלה יהיו רק שש נקודות. עכשיו תארו לעצמכם איך העסק נראה אלמלא שער הניצחון של דין דוד במשחק בין השתיים.
המשימה הראשונית של מכבי חיפה היא אליפות. בכל שבוע אנחנו חוזרים ומשערים שהיא תזכה בה, בכל שבוע היא דואגת לכך שנטיל ספק בקביעה הזאת. לאחרונה, ובמיוחד בשבוע החולף, יש לאלופה מטרת משנה: להוכיח שהתואר הזה, ככל שיגיע, שייך למכבי חיפה ולא לעומר אצילי.
צריך לומר את האמת: גם עם אצילי מכבי חיפה נראית זוועה בחודש האחרון. בלי הכוכב שלה, או כשהוא לא במיטבו, העסק לא מתפקד. ניתן היה לצפות מסגל רחב כמו זה של האלופה שיידע להתגבר על חסרונו של שחקן זה או אחר, גדול ככל שיהיה, אבל הקישור שלה לא דומיננטי, המחץ חסר ופתאום זו נראית, רחמנא ליצלן, כמו הקבוצה של טרום-בכר.
מי שאמור להוסיף יציבות וקשיחות הוא נטע לביא. היום זה נראה קצת רחוק, אבל עד לא מזמן הוא, לא אצילי, היה זה ש"הקבוצה לא יכולה בלעדיו". הפציעה הארוכה גבתה מחיר מהקשר, הוא לא חזר ממנה טוב ועדיין מתקשה להפוך לשחקן שהיה. בכר, ייאמר לזכותו, החליט שהוא ישחק ויהי מה. המאמן מסתכל קדימה, עם ההפרש בטבלה עדיין יש לו את הפריבילגיה להריץ את לביא. השאלה עד מתי היא תהיה קיימת.
המסלול של עדן קארצב, מהנוער ועד תחילת הקריירה בבוגרים, היה מבטיח. כששיחק בהפועל חדרה התפעלו. "שחקן מאוד מוכשר, מקצוען אמיתי, חרוץ מאוד", אומר מאמנו לשעבר ניסו אביטן, "הוא יודע לעשות הכול טוב – הגנה והתקפה, מאוד מגוון. אני מאמין שהוא יכול להמשיך להתקדם פיזית וגם לשחק ברמה אירופית טובה".
בנבחרות הצעירות ראו בו שחקן מוביל, ואז הגיע רגע האמת – ההשתלבות המקרטעת במכבי תל אביב. קארצב צריך זמן משחק, יציבות, דקות. במכבי תל אביב, עם הרוטציה הרחבה והרצון ליצור שילוב מקסימלי בין דור ההווה לעתיד, לא היה אפשרי לתת לו מקום של קבע בהרכב. בין סיפסול לפציעות, המעמד שלו דעך. כמו רבים וטובים לפניו, הפיחות בערך שלו הוביל ליציאה. כמובן שבמועדון היו שמחים לתת גם אותו, כמו את פארפה גיאגון, רק בהשאלה למכבי נתניה בעסקת גבי קניקובסקי, אבל אייל סגל לא היה מוכן לשמוע. הוא זכר היטב את מקרה דן גלזר והחליט שהפעם עסקה ללא נכס משמעותי ממכבי תל אביב לא תתקיים. הצהובים, שהיו חמים על קניקובסקי, נאלצו למסור את מי שנחשב לאחת ההבטחות הגדולות שלהם.
אל תטעו, האחריות פה גם על קארצב. מי שלא יכול לסבול את החום, שלא ייכנס לקרית שלום. מכבי תל אביב היא לא חממת גידול, זו רכבת נוסעת שכדי לעלות עליה צריך לזרוק את המזוודה בעודה בתנועה, לקפוץ על הקרון ולהשתלט על העסק כמו בסרט פעולה מהסבנטיז. קארצב לא היה, כנראה, בנוי לכך. במכבי נתניה יש לו את התנאים להצליח. כרגע נראה שהוא מנצל אותם היטב, כל הדרך לפלייאוף העליון.
בעוד חודש ימלאו לקשר 22. בגיל הזה, לפי ההערכות המוקדמות של אנשי מקצוע רבים, היו אמורים כבר לפזול לכיוון שלו מאירופה. בנתניה בוודאי יהיו מרוצים אם ההצעות יחכו והם ירוויחו אותו לעוד שנה לפחות. יחד עם ההצלחה של גיאגון, כרגע נראה שבעסקת קניקובסקי כולם יצאו מנצחים.
#בוקר_טוב לעדן קארצב 🌤 pic.twitter.com/RmRDH3b6ET
— מנהלת הליגות לכדורגל (@IPFL_FOOTBALL) March 6, 2022
יותר מ-7,000 צופים הגיעו למשחק של מכבי נתניה מול קרית שמונה. כמות דומה באה למשחק הביתי הקודם, מול הפועל ירושלים. גם למשחקי החוץ מול מכבי פתח תקווה ואשדוד הגיע צבא של אוהדים.
לאורך השנים היה קל לשכוח כמה מונומנטלית ומשמעותית הנוכחות של מכבי נתניה בצמרת ליגת העל. מי שהייתה אחת מספינות הדגל של הכדורגל הישראלי בשנות ה-70 וה-80 הפכה לסתם עוד מועדון. אחרי טלטלות, משברים ופירוק כואב לא היה פשוט לשקם אותה, אבל סגל עשה את זה. לאוהדים הנאמנים זה היה מספיק טוב, הגרעין הרדום נשאר רדום. למה לטרוח בשביל קבוצה שמתנדנדת דרך קבע בין הפלייאוף העליון לתחתון בלי שאיפות?
השנה קורה שם משהו באמת מיוחד, קבוצה שונה שעשתה ריצה שמזכירה את הימים היפים עם מבט צלול ותקוות לעתיד. את מכבי נתניה מלווים הרבה אנשים שעדיין צרוב בהם הזיכרון של מכנס, לביא, גריאני ובני לם השחקן. כמה סמלי שמי שאחראי לפריחה המחודשת הזאת הוא בני לם המאמן.
המתקפה של זיו אריה על השופטים בכלל ודניאל בר נתן בפרט הייתה מתוכננת. אריה המשיך את הקו הלוחמני שבו פתחה הפועל ירושלים בתחילת השבוע, כשייחסה לעצמה את השעייתו של לירן ליאני בעקבות טענות אנשי נוף הגליל על שיבוצו למשחקה. רגע לפני שנכנסים לפלייאוף התחתון, הירושלמים החליטו לצאת למלחמת חורמה באיגוד.
האם זה ישתלם להם? ההיסטוריה מוכיחה שלא. אם להיות ענייניים, זה לא היה המשחק הנכון לשלוף בו את נצרת הרימון. הפנדל של הפועל תל אביב אולי גבולי, אבל בר נתן לא שרק מיד, הוא כוון על ידי צוות ה-VAR. השוויון שנפסל הובקע מנבדל ברור. עם ובלי קשר ישיר למשחק הזה, אין אינדיקציה לכך שקבוצות שמחו על שיפוט, לעתים בצורה אלימה יותר מזו של הפועל ירושלים, השיגו את מבוקשן.
אריה עומד להיות המפסיד הגדול פה. הוא יספוג הרחקה מכמה משחקים וישוב, אם בכלל, לאמן רק לקראת תום העונה, אבל זה יהיה הנזק הקטן שלו. את המכה הגדולה יותר תספוג התדמית החבוטה ממילא. בשנה הראשונה שלו כמאמן בליגת העל, אריה כבר מזמן מתויג כמאמן הזה ששווה לחכות לריאיון איתו בסיום המשחק. הדמות האמיתית שלו מתעלה על הפרודיה. זו לא הפעם הראשונה שהוא מספק רגעי קאלט בריאיון הסיום, שעם מרבית המאמנים נושא אופי מונוטוני. מה התועלת בלהיות ליצן? כשאתה מנצח, כמו פיני גרשון בזמנו, זה מרים אותך. כשאתה בצד המפסיד, הקריירה שלך תחטוף מכה כואבת.
לא כדאי לבנות על המשך הדרך של אריה בירושלים, גם אם תישאר בליגת העל. סביר להניח שכבר לאחר סיום העונה יצטרך לחפש מקום חדש. בלי תוצאות ועם דמות שכותבת את עצמה ל"בובה של לילה", זו לא תהיה משימה פשוטה.
