1. אומרים שאת המשפט "עדיף לחיות מכוער מאשר למות יפה", אמר עמנואל שפר לאחר התבוסה 6:0 לבורוסיה מנשנגלדבאך, ארבעה חודשים לפני שחילץ 0:0 מאלופת אירופה איטליה במונדיאל. באיטליה עד היום זוכרים את ישראל לרעה בגלל המשחק הזה, בישראל רואים בזה הישג. איטליה עלתה לגמר, ישראל סיימה אחרונה בבית.
כל ההקדמה האלטע זעאכן הזו באה כדי לנסות ולהבין למה שי ברדה משחק כל כך פתוח מול מכבי חיפה בסמי עופר, ואיך לפעמים הרצון "למות יפה" מביא הישגים, כמו למשל ישראל בצרפת או מכבי פתח תקוה בבלגרד, או מכבי נתניה של בני לם. למה התעוזה יכולה לחפות על חסרונות ולהטיל אימה על היריב.
מכבי חיפה טעתה אתמול לכל אורך הדרך. לא היינו צריכים לנתח את המשחק, ברק בכר ניתח זאת – באומץ – בסיום המשחק. "טעיתי", הוא אמר, "טעיתי בהכנה, טעיתי בחילופים". מכבי חיפה באה לנצח את נוף הגליל בלי עומר אצילי ובלי שחקנים יצירתיים בהרכב. במקום להעסיק את נוף הגליל בכוח אש מסיבי, חיפה אפשרה לנוף הגליל להתמודד מולה, להראות כישורים.
קבוצה שרצה לאליפות, בוודאי אלופה שרוצה להגן על תארה, יכולה לטעות פעם, לפעמים פעמיים בעונה. לזלזל, לעשות ניסויי מערך והרכב, לעשות חילופים חברתיים, סטנדינג אוביישן בתוצאה שבירה. חיפה טעתה אתמול, אבל הפער שלה ממכבי תל אביב יכול לרדת בסוף המחזור מקסימום ל-6 נקודות, זה עדיין הרבה, ועם הפרש השערים העדיף זה בעצם 7. אסור למכבי חיפה יותר לטעות. למען האמת, נגמרו לה המשחקים האלה. בפלייאוף העליון יחכו לה קבוצות שרוצות אותו דבר כמוה, כל משחק יהיה משחק עונה, הדריכות תהיה אחרת.
המחמאות לנוף הגליל. היא אולי תרד ליגה – כי מכבי פתח תקוה ובית"ר ירושלים הם מועדונים ותיקים מדי בליגה מכדי למעוד במאני טיים – אבל לפחות אנחנו חוזים בקבוצה שמנסה לשרוד, דרך כדורגל ולא דרך הצבת אוטובוסים ברחבה. שי ברדה – בניגוד לעמיתו המערבב זיו אריה, אליו נגיע בהמשך – לא עף על עצמו ועל הקבוצה שלו, ויודע שזה לא יספיק, ושכדורגל יפה אפשר לשחק מול קבוצה שנותנת לשחק – קבוצת צמרת – ולא בפלייאוף התחתון. המצב של נוף הגליל קשה, אבל לפחות היא הרוויחה אהדה ציבורית, וגם זה משהו.
2. ברדה עשה את שמו בסמוך לסלובודן דראפיץ' במכבי נתניה. הם שיחקו כדורגל סקסי, לחץ גבוה בשטח היריב, לעיתים כדורגל קטלני, לטוב ולרע. אולי היום מתברר שמכבי נתניה עשתה גם אותם, זה ה-DNA שלה, זו המורשת, זו מכבי נתניה. אי אפשר שלא להתעלף ממכבי נתניה 2022. אתה לא יכול להתיק עיניים מהמסך, שלא תפספס את הדריבל הבא של פארפה גיאגון, את הטאץ' המיוחד של פטריק טוומאסי, את הקלאסה של עדן קארצב (הגדעון קליינמן המודרני), את העוצמות הפיזיות של עומרי גנדלמן, את הטירוף של בני לם על הקווים.
בני לם רעב, רואים עליו שהוא הגיע מאוחר לתחרות הזו, גווע מרעב כמאמן נוער, כמאמן כדורגל חופים. הוא עמד בסיום המשחק, ולא ידע את נפשו, לא זכר איך מניפים היום ידיים. העיניים שלו נצצו, הכדורגל שלו משוחק עם עיניים נוצצות, מרגש, מתרגש. לא יודע איפה ייגמר המסע הקסום הזה של מכבי נתניה העונה, צריך לקוות שבאירופה, גם אם את הכדורגל הזה יענישו קבוצות אירופאיות, אפילו בינוניות. מה שבני לם עשה לקהל של מכבי נתניה ייכתב בספרי ההיסטוריה: הוא גרם לו לעוף למגרש, לא סתם לרוץ אליו.
3. הפועל ירושלים צודקת. דפקו אותה אתמול, דופקים אותה על בסיס שבועי. זה לא מכוון, זה יותר צירוף מקרים. כל איגוד השופטים הוא צירוף מקרים אומלל. החזירו את חכמון, ליאני שוכח לרשום, בר נתן רואה סטופקס לרגל של אדי גוטליב כהכשלה ופנדל לחובת גוני נאור. כמות המקרים השנויים במחלוקת גדלה עם ה-VAR במקום שתקטן, והפועל ירושלים משלמת את המחיר, כי חלק מהמקרים מתרגשים עליה.
מכאן ועד השתוללות הדרך ארוכה. אחרי הכל, הפועל ירושלים – או שמא נקרא לה בשמה האמיתי הפועל קטמון – היא קבוצה שנלחמת בגזענות, שמנציחה אחווה, דו קיום, קהילתיות, יש שיגידו אאוט סיידרית. אתמול הכל נראה כמו קלאם פאדי (בבית צפפא ובית חנינא מתרגמים את זה כ"דיבורי סרק"). לא ראיתי מה עשה שי אהרון לבר נתן בחדרי ההלבשה, אבל ראיתי איך זיו אריה מדבר אל מראיינת צעירה, אמביציוזית, ששואלת קלוץ קאשס ("שאלות מטופשות" בגליציאנית).
נו, דפקו אותך, זה מעצבן. אתה לא נוהג לדבר על שופטים אבל אין תובע שלא יעמיד אותך היום לדין וישלח אותך לתדרך מהיציע כמה שבועות טובים, על מה שאמרת למיקרופון. איפה הפאסון, איפה האחריות, למה כבר קרוב לעונה שלמה אתה מחרטט אותנו? שיחקתם 20 דקות לא רע, אבל ללא תכלית, ואתם משחקים לא רע – בסטנדרטים של חוג אחר צהריים – כבר עונה שלמה ותיכף יורדים ליגה. החלטתם להוריד כפפות? מצוין, אבל על הדרך תורידו את המיזם הנהדר הזה ליגה. תתעשתו.
4. לשאלה למי מגיע יותר להיות בפלייאוף העליון – בני סכנין או הפועל חדרה – קיבלנו תשובה הולמת אתמול. נגדיר את זה כך: לבני סכנין על הווייתה, התנהגות קהילתה, וגלגול עיניהם של פרנסיה לנוכח מעשי האלימות נגד קבוצות אורחות – לא מגיע להיות בליגת העל, אבל בכל מה שקשור לכדורגל ובכל מה שקשור לבירם כיאל, אין בכלל שאלה.
במונחים היסטוריים, בירם כיאל עשה לסכנין את מה שעשה אלי אוחנה לבית"ר ירושלים כשחזר ממכלן לליגה הארצית. כיאל יכול בשקט – אפילו קל – לשחק בהרכב של קבוצות הטופ 3 בליגה אבל בחר בסכנין; הוא יכול וצריך להיות שחקן בהרכב הנבחרת בקמפיין הבא; הוא עשה העונה הרבה יותר מדור פרץ למשל. בירם הוא ההבדל בין סכנין האלימה וחסרת הסבלנות לסביבתה לבין סכנין שמעוררת אמפתיה. אתה רואה שחקן מחויב, עמלני, יצירתי. אתה רואה מנהיג. בירם לא גדל בסכנין, אבל הוא הגיע אליה כי היא נציגת המגזר בכדורגל הטופ מקצועני בישראל, והוא מטמיע בה ממורשתו. במילים אחרות, כיאל הוא שחקן מרגש, ואין אף אחד כזה בהפועל חדרה.
