ענת דרייגור: "הנשים המוצלחות נותקו וסולקו מהספורט, ומי שנכשל – לא משלם"

הרגע שבו ענת דרייגור הפנימה את הפער בין גברים לנשים התרחש דווקא כשרשמה הישג מרשים, כשהייתה בת 17 בלבד. "נבחרתי לכדורסלנית השנה, במקביל למיקי ברקוביץ', וערכו טקס לכבודנו ביד אליהו", היא נזכרת. "הוא קיבל טלוויזיה צבעונית, שבמונחים של אז הייתה כמו מכונית פרארי בימינו, ואני קיבלתי מצלמת פוקט. ידעתי שמשהו לא בסדר ויש כאן חוסר הגינות. רק אחר כך, כשלמדתי מגדר, חינוך והיסטוריה באוניברסיטה, הבנתי עד כמה זה עמוק".

דרייגור, בת 62, הפכה מאז לשחקנית המעוטרת ביותר בתולדות כדורסל הנשים בישראל. היא זכתה ב-16 אליפויות וב-14 גביעי המדינה (תואר מקומי אחד יותר מברקוביץ'), גרפה שתי אליפויות צרפת ואפילו נכנסה לספר השיאים של גינס כשקלעה 136 נקודות במשחק אחד. אבל כשהיא צופה היום מהצד במצבו של הענף היא כאובה. כאובה, ולא ממש מופתעת.

"ברגע שנשים נבחרו לעמדות מפתח על בסיס פוליטי, זו התוצאה", היא אומרת בריאיון לוואלה! ספורט לרגל יום האישה הבינלאומי. "ולא, אני לא מקבלת את הטענה שככה זה, ואין מה לעשות. תמיד אפשר לשנות. אם היו מאפשרים לי, בוודאי שהייתי יכולה לעשות אחרת. מנהלת הליגה לנשים מקבלת מיליוני שקלים, ואם הכסף הולך למנהלים עצמם ולשחקניות זרות רבות ללא מידתיות – זו שערורייה. אין כאן קידום נערות מוכשרות, הקהל לא מגיע והנבחרת הלאומית מוחלשת. השיקולים צריכים להיות מקצועיים, ולטובת הציבור. צריך לבנות תוכנית מסודרת, עם יעדים ומדדים, שכולם יוכלו לראות אותה. לא עומדים בכך? ממנים הנהלה אחרת".

– את עוד חולמת לשנות?

"מבחינתי מאוחר מדי, אני כבר לא אעשה את זה בממסד ששיקולי ההנהלות בו אינם מקצועיים. לא נבנתה קהילה לכדורסל הנשים, וכל הענף הפסיד, ובגדול. שחקניות העבר נותקו וסולקו. הנשים המוצלחות פרשו, כי הפוליטיקה התגברה על הכל. וזה ימשיך כך, כי אותם הגברים והנשים שנכשלו לאורך 30 השנים האחרונות, לא משלמים מחיר".

– ובכל זאת, יום האישה ב-2022 שונה מכל קודמיו מבחינת הספורט הישראלי, משום שלראשונה עומדת אישה, יעל ארד, בראשות הוועד האולימפי.

"כשאירחנו את אליפות אירופה ב-1991, יעל הגיעה לחדר שלי ושל אורלי קסטן במלון כפר המכביה כדי לספוג את האווירה", נזכרת דרייגור. "אני זוכרת שהיא הייתה רעבה מאוד להצליח, ושאלה אותנו המון שאלות. ובאמת, שנה מאוחר יותר היא זכתה במדליה ההיסטורית. היא בהחלט עשתה דרך מדהימה, וכל הכבוד לה.

"הבחירה שלה לראשות הוועד האולימפי היא חשובה ומרגשת, אבל אני אתרגש יותר כשאראה שהיא מביאה שינוי ממשי. יש נשים שמגיעות למעמד בכיר, ואיכשהו, במקום לשנות דברים, הן מטמיעות את הקודים הגבריים ומנציחות אותם. הספורט האולימפי נמצא במקום גבוה, אבל יש ליעל כוח מוגבל. אני מקווה שהגישה תחלחל ממנה גם לאיגודים האחרים ולקבוצות בענפי הכדור".

– ארד לא מביאה את השינוי שאת מייחלת לו?

"היא נבחרה רק לאחרונה ואיני מודעת לעשייה שלה. אתה, או מישהו אחר, מודעים? חשוב שתהיה שקיפות. היא צריכה לתכנן את היעדים והמטרות שלה, והציבור חייב לדעת מה הם, ומה קרה בפועל. זה לא מספיק שקוף בכל ממסד הספורט בישראל, כך שקשה להגיד אם היא הצליחה או לא. אנחנו חיים בחברה של רשתות חברתיות, שהולכת אחרי תמונה אחת באינסטגרם, ולא בהכרח עוקבת אחרי תהליכים ממשיים".

– וכשאת רואה אותה בתפקיד הרם שבו היא נמצאת, לא היית רוצה לעמוד בראש איגוד הכדורסל? לא מנהלת הליגה לנשים, ולא הוועדה המקצועית לנשים – אלא להוביל את הכדורסל כולו?

"התפקידים האלה הם פוליטיים, ולי אין כישורים פוליטיים. קשה לי לשקר, להתחנף ולרצות את האינטרסים של בעלי ההון והכוח. היתרון שלי הוא ביזמות ובעשייה. אני מקצועית מאוד, ונמצאת במקומות שבהם מעריכים את המקצועיות שלי. הייתי בהנהלת האיגוד, וראיתי שהרבה לעשות – אתה לא יכול".

דבריה של דרייגור לא נאמרים מתוך ריק. במשך שנים רבות, גם לאחר שתלתה את נעליה, היא נותרה קשורה למגרש, לכדור ולקידום האישה; ב-2008 הקימה ניידת כדורסל נשים, שנסעה ברחבי ישראל מתוך מטרה לחבר ילדות למשחק; במהלך עבודתה במכללה האקדמית בווינגיט, פתחה ב-2015 אתר ללימוד יסודות הכדורסל, שבו משתמשים עד היום כ-40 אלף אנשים; וב-2017 פתחה את היכל התהילה לכדורסל הנשים בישראל והוציאה לאור שני ספרים. לפני ארבע שנים קיבלה תואר ד"ר לפילוסופיה לאות כבוד על פועלה לקידום הענף.

כיום יש כ-120 חברות בהיכל התהילה, והיא מסבירה שדווקא מאחורי המיזם הפרטי שלה מסתתרת הבעייתיות בהתייחסות לכדורסל הנשים. עד היום השקיעה בו קרוב ל-150 אלף שקלים מכיסה הפרטי, ולא נראה שזה עומד להשתנות. "בניית היכל התהילה היא תפקיד של משרד הספורט ואיגוד הכדורסל, אבל הם לא ראו בזה צורך ולא קידמו עד היום את הנושאים החשובים של שורשים, מסורת וקהילה אוהדת. לאחרונה פניתי לשר הספורט חילי טרופר, ואני מקווה שיהיה שינוי".

– עד היום לא שיתפו איתך פעולה?

"פוליטיקאים מחמיאים לך בצורה מוגזמת, ומספרים כמה נפלא מה שאת עושה ואיזה רעיון חשוב הבאת, אבל כשמגיעים לתכלס, הם אומרים שאי אפשר, ואין תקציב, ויש לנו 'מוזיאון' – שבכלל נמצא בעליית הגג של האיגוד ותלויות בו תמונות רק של גברים ועסקנים. בפועל עברו חמש שנים, ואני עובדת לבד עם שתי מתנדבות: שושי דמבינסקי ונירקה קניון. כל ערך שאנחנו מכניסות להיכל עולה, בהערכה גסה, בין 1,000 ל-1,500 שקלים".

– בקרוב ימלאו 31 שנים לניצחון ההיסטורי שהשגת עם נבחרת הנשים באליפות אירופה, על צ'כוסלובקיה ביד אליהו, ומאז ישראל לא הצליחה לנצח בשום משחק. בשנה הבאה, כשהיורובאסקט יחזור ארצה, אפשר יהיה לשחזר את ההישג?

"היינו אז הראשונה שניצחו את סגנית אלופת אירופה, והבנו שאנחנו עושות היסטוריה. הלכנו לישון רק למחרת. הניצחון הבא? מאחלת לבנות שהוא יגיע ושהן יביאו אותו. הן האחרונות שאשמות. השחקניות, המאמנות והמאמנים עושים את המאמץ המרבי כדי להצליח. אבל המעטפת הניהולית גרועה. הליגה מוצפת בזרות, הישראליות לא מקבלות דקות משחק והתוצאות בהתאם".

יש ספורטאית אחת שדרייגור מעריצה במיוחד כיום, והיא לא כדורסלנית. מדובר בסטודנטית שלה במכללה, האלופה האולימפית בהתעמלות אמנותית, לינוי אשרם. "במסגרת התואר לחינוך גופני, היא לומדת אצלי כדורסל. במפגש הראשון בסמסטר שאלתי אותה אם אני יכולה להתייחס אליה כמו לשאר הסטודנטיות, והיא ענתה 'בטח' בצורה כל כך ברורה מאליה. הגישה שאיתה היא באה, ודרכה היא מתאמנת במקצוע שהיא לא הכי טובה בו, היא פשוט מעוררת השראה".