לקראת סוף שנות ה-80 של המאה הקודמת התחרו מכבי ת"א וטרסר מילאנו על תואר הקבוצה הטובה ביבשת. לשתיהן היו סגלים חזקים שכללו זרים פנטסטיים (זוכרים את מגי נגד מקאדו?) ומקומיים מנוסים, והמאבקים ביניהן היו מרתקים, למרות שהוכרעו כמעט כולם לטובת האיטלקים.
בשנים האחרונות, מאז אותה סדרת הצלבה מפורסמת שכללה את נס מילאנו הראשון, מתחרות שתי האימפריות המדרדרות על תואר הקבוצה המאכזבת של היורוליג. כמה מהסיבות לכישלונה המתמשך של ארמאני מילאנו (מקום אחרון העונה, הדחה כבר בשלב המוקדם אשתקד ואי העפלה לשלב ההצלבה מאז עונת 2013/14) דומות מאד לסיבות להתרסקותה של מחזיקת הגביע שלנו, שהישגיה באירופה, באופן לא מפתיע, דומים מאד לאלו של יריבתה בשנים האחרונות.
בראש ובראשונה מדובר בשתי קבוצות הנוהגות לערוך שינויים רבים מדי בסגל שלהן, כמעט מדי קיץ. ממש כמו במכבי משופעת ה"כוכבים" החדשים – שחלק גדול מהם התגלו ככוכבים נופלים וכמה מהם כבר בכלל לא כאן – גם הסגל המילאנזי כולל לא פחות משבעה שחקנים בכירים שלא לבשו את הגופיות האדומות אשתקד. כאשר הסגל כל כך לא יציב, לא ניתן לבנות שיטה ודרך, וכל שנותר הוא להתבסס על הכישרון בלבד.
גם מילאנו הצטיידה הקיץ לקראת היורוליג במתכונתו החדשה בכמה תותחים כבדים על הנייר, אך כמו יריבתה הערב לא בדקה כנראה מספיק לעומק את ההתאמה בין אותם כוכבים, את אופיים ואת יכולותיהם ההגנתיות. התוצאות מדברות בעד עצמן: הערב יעלו לפרקט בהיכל מנורה מבטחים שתיים משלוש קבוצות ההגנה הגרועות ביותר ביורוליג; שתיים מחמש הקבוצות ה"מצטיינות" במספר איבודי הכדור שלהן; שתיים מארבע האחרונות בקטגוריית היחס בין האסיסטים לאיבודי הכדור; ובקיצור – שתי הקבוצות הכי פחות קבוצתיות והכי לא מחוברות במפעל הבכיר ביבשת.
מגי, היו ימים (מכבי ת"א, רשמי)
כסף, שלא חסר באף אחד מהמועדונים, עבר מפואר ושמות מפוצצים אינם מבטיחים הצלחה. שתי הקבוצות המחליפות גם יותר מדי מאמנים (ארבעה מאמנים בשש העונות האחרונות במילאנו, כשעל המצב בתחום זה במכבי ת"א מיותר להרחיב את הדיבור) ומתקשות למצוא יציבות וזהות, חייבות לשנות את דרך חשיבתן בקיץ ולהיבנות בצורה שונה לחלוטין. העובדה שהמשחק הערב לא יקבע דבר, מלבד אולי את זהות הקבוצה שתסיים את העונה במקום האחרון, היא ההוכחה לכך.
מה עוד נותר למכבי ת"א, מלבד כאמור הניסיון להימנע מההשפלה הכרוכה בסיום העונה בירכתי הטבלה, להפיק מששת משחקי היורוליג שנשארו לה? עבור קברניטי הקבוצה, שלמרבה הצער נראה כי יהיו מקבלי ההחלטות המקצועיות גם בעונה הבאה, זהו זמן לנסות ולבחון כמה דברים. ראשית, עליהם לנסות ולהגיע להחלטה מי מבין צמד הרכזים הישראלי צריך להישאר, וממי צריך להיפרד. לנוכח ההנחה הרווחת כי את המפתחות לקבוצה בעונת 2017/18 יקבל שוב רכז זר, ברור כי יוותר רק מקום נוסף אחד לצדו עבור גל מקל או יוגב אוחיון. השניים שמקבלים כעת דקות משחק מרובות יתחרו מעתה ואילך לא רק ביריביהם, אלא גם בקרב סמוי אחד מול השני על מקום העבודה לעונה הבאה.
במכבי צריכים לבחון גם את מידת התאמתו של איתי שגב למשבצת הסנטר המחליף לעתיד. לנוכח "ההצלחות" הגדולות בגזרת שחקני הרכש הגבוהים, ייתכן שעדיף ללכת על הישראלי הצעיר כגיבוי (זול מאוד יחסית) לסנטר פותח איכותי, ורק דקות משחק משמעותיות להן יזכה באותם ששה משחקים חסרי חשיבות יעניקו לצוות המקצועי אינדיקציה ממשית לגבי הכדאיות של המהלך.
שגב, העתיד של המועדון (עדי אבישי)
מעבר לכך יהוו אותם משחקי "גארבג'-טיים" מתמשך לא יותר מהכנה למשחקים החשובים באמת של הצהובים בתקופה הקרובה, והכוונה כמובן למשחקי הליגה המקומית שגם בה הם מתקשים מאוד לאחרונה. משחק עם חמישיות המותאמות לחוק רוסי והענקת דקות מנוחה משמעותיות לשחקנים הסוחבים פציעות יכולים לעזור לבגאצקיס להגיע מוכן יותר למאבקי תחילת השבוע מול ראשל"צ, חיפה וחברותיהן, מאבקים שהתוצאה בהן כבר מזמן איננה מובנת מאליה.
מה דעתך על הכתבה?