שלשום (א'), במשחקה של פריז סן-ז'רמן נפל דבר בכדורגל: ליאו מסי הגדול, שמע בוז צורם במשחק קבוצתו. כל זאת מפני שימים אחדים קודם לכן היא הודחה כבר בשלב שמינית גמר ליגת האלופות של אירופה.
פשוט לא להאמין. בוז למי שניצב בשורה אחת עם ענקי המשחק של כל הזמנים, פלה, מארדונה וקרויף. הרי מסי הוא, ללא ספק, הדמות המייצגת את הכדורגל של התקופה. כל ילד רוצה להיות כמותו, או לפחות להצטלם לצידו. לא סתם חולצות המשחק שלו נחטפות מחנויות הספורט כלחמניות טריות, ולא סתם, כאשר שיחק משך שנים רבות מאוד בברצלונה, היא הפכה מוקד לעלייה לרגל.
כשהגיע לפריז, בירת צרפת, נדמה היה שלצידם של ניימאר ואמבפה, הוא יעשה ניסים ויסחוף אותה לזכייה בליגת האלופות. למעשה ראו בו את החלק החסר שיוכל להשלים את הפאזל. אבל גם גאון של כדורגל מוצא מולו תמיד יריבה בעלת שאיפות דומות, וריאל מדריד הבלתי נגמרת, היא זו שניפצה לפריז סן-ז'רמן את חלום הגביע הנחשק.
הקהל הצרפתי לא סלח למסי ולחברו ניימאר, והבוז באיצטדיון הדהד, לא רק בשדרות אליזה, אלא בכל פינה בעולם. ואם זה קרה למסי, שום כדורגלן כבר אינו חסין משריקות הבוז. זהו גם לקח ברור לכל מאמן כדורגל, שכן הקריאה "תתפטר", ממתינה למי שקבוצתו אינה עומדת בציפיות האוהדים.
מה לעשות, אבל באליפות זוכה רק קבוצה אחת. כך גם בגביע. אומרים שההצלחה, אבות רבים לה, ושהכישלון הוא יתום. האמירה זקוקה לשיפוץ: לכישלון בכדורגל, כן ישנה כתובת – המאמן.
אני מקשר זאת גם להחלטתו של יוסי בניון לא לאמן, אלא לשמש בתפקיד של מנהל מקצועי. יוסי חכם. הוא יודע טוב מאוד שאותם אוהדים, המחבקים ומעריצים שחקנים ומאמנים, עושים זאת אך ורק בימים של הצלחה והישגים. אבל אלה בדיוק ממש אותם אוהדים שימהרו לשרוק בוז במקרה של כישלונות.
זו לכן הסיבה לכך שגם גדולי המאמנים מפוטרים. אפילו מוריניו חש זאת בעבר על בשרו. כי הפסדים, כידוע, תמיד ישנם.
