שלום ארסן ונגר. קודם כל, קטונתי. אני לא בא לבקר אותך, גם לא להאשים. אין פה באמת אשמים. הרי אחרי הכל, אתה עדיין אחד מגדולי המאמנים בעולם וכנראה שגם תיזכר כגדול המאמנים בהיסטוריה של ארסנל. אבל די. די. די!
אני לא אוהד ארסנל, רק מביט מהצד. לא רק אני, כולם רואים מה עובר עליך בעשור האחרון. מכישלון לכישלון, מתירוץ כלכלי להסבר רפואי, מבעיית שיפוט למצב רוח ילדותי ועוד ועוד. הנה הגיע לו סוף ינואר – תחילת פברואר, וכרגיל, בשבועיים אתה שוב מאבד את הסיכוי להיות אלוף אנגליה ואלוף אירופה ממש באותו בפרק זמן.
הסיבות לכך ברורות: הסגל של ארסנל לא מספיק איכותי כדי לזכות בתארים כאלה. כשהגדולות האחרות באנגליה מתפקדות, והעונה כולן נראות טוב, קשה לתותחנים שלך להיות מעליהן. לא צריכה להיות פה אכזבה, כי ארסנל לא נבנתה כמו סיטי או צ'לסי, היא לא משקיעה כמותן. באירופה הסיפור עוד יותר כואב. כאן ממש רואים עד כמה העשור האחרון הרחיק אותך מהטופ. אם לפני 11 שנים היית כמה דקות מזכייה בליגת האלופות, היום כבר שכחת איך נראה רבע הגמר. ואלו לא רק התוצאות, אלא בעיקר הדרך.
ונגר, אולי מנסה להיזכר כיצד נראה רבע הגמר (Gettyimages)
אפשר להפסיד אחרי קרב ואפשר לחטוף שערים, בטח כשפוגשים קבוצות ברמה של באיירן וברצלונה, אבל ארסנל שלך תמיד נראית כמו קבוצה לא מבושלת כשהיא פוגשת אריות. תמיד מרגיש בשלב מסוים כאילו ממש לא נעים לראות איך הלונדונים נרמסים, מתבטלים, מושפלים.
ולמה בעצם? למה נראה כאילו הפער בין ארסנל לבין אחרות ביבשת כל כך רציני? הרי יונייטד וצ'לסי אף פעם לא הושפלו כך בשנות ליגת האלופות, וגם ליברפול בשנים בהן הייתה במפעל תמיד היוותה יריב אמיתי, גם כשהייתה מתחת לארסנל בטבלה. אבל ארסנל שלך מצטיינת בהתרסקויות. האוהדים שלכם כבר איבדו את האמונה, את התקווה, אפילו את הכבוד העירוני. על פי ההתקדמות של טוטנהאם, בהחלט ייתכן שבקרוב ארסנל תהיה רק הקבוצה השלישית של לונדון.
התארים כבר הפכו לזיכרון מתוק (Gettyimages)
ערב לפני ההשפלה במדריד, שיחקו בפאריס שתי קבוצות שהזכירו מאד את המפגש בין ארסנל לבאיירן. מצד אחד קבוצה צרפתית שמדגדגת כבר כמה שנים את הצמרת הגבוהה באמת של אירופה, אבל חווה עונה בינונית פלוס. בצד השני, אחת משלוש הפייבוריטיות ללכת עד הסוף, שגם היא לא באותה פורמה כמו בעונות הקודמות, אך עדיין איכותית יותר. נכון שזה היה משחק בית של האנדרדוג, ולמחרת מי שאירחה הייתה הפייבוריטית, אבל הבדלי האיכות על הנייר היו די זהים. פאריס סן ז'רמן לא שונה מארסנל ברמת איכות השחקנים שלה. בטח לא בחלק הקדמי, וגם לא בקו ההגנה הספציפי שעלה למשחק מול בארסה. וכמובן שאי אפשר לטעון שברצלונה פחות טובה מבאיירן, כך שיש לנו את כל הסיבות לשאול אותך, ארסן: למה הם כן ואתה לא?
נכון, הקישור זו בעיה. כבר שנים שאתה לא מצליח למצוא את הפטריק ויירה הבא. קוקלאן זה בטח לא האיש, וג'אקה הוא אוברייטד קלאסי. קוקלאן אגב, כמו רבים אחרים לפניו, הוא דוגמה לניסיונות החוזרים ונשנים שלך להוציא מהאקדמיה את ססק פברגאס החדש. מישהו שתהיה חתום עליו, כי אתה באמת זן מיוחד שמאמין שהעולם שייך לצעירים. אבל שום דבר לא באמת מצליח.
כמו פברגאס, גם את הנרי ונגר גילה. שנים ללא הצלחות אישיות (Gettyimages)
הקישור שלך הוא תירוץ מספיק טוב כדי להסביר את ההפסד האחרון במינכן, אבל פה בדיוק הבעיה. אתה כבר לא מפתיע אף מאמן. השפנים נשלפו, הטקטיקה והדרך די ברורה, והעסק לא עובד. במקביל, כנראה שגם משהו במנטליות המנצחת שלך הלך ונשחק. פיתחת תווית שאף מאמן לא רוצה, ואולי זה מחלחל גם לשחקנים.
תסתכל על אונאי אמרי. הוא לא היה אמור לעשות ללואיס אנריקה כזה בית ספר. אבל האיש שלקח כבר שלושה תארים אירופיים עם סביליה מסתמן כאחד שחי את הכדורגל של ימינו, מבין וקורא אותו נכון ומביא מספרים ותוצאות. עם עובדות קשה להתווכח. עם סגל ברמה שלך פחות יותר הוא בדרך לעבור קבוצה שאתה תמיד נפלת מולה ללא פייט אמיתי. אז אפשר לפרגן לקולגה, אבל גם לחשוב ברצינות על מה שקורה אצלך בבית. קוראים לזה להסיק מסקנות.
המורשת שלך תמיד תהיה איתנה. תמיד תהיה האיש שחתום על קרבות הפרמייר-ליג האלמותיים מול פרגי ויונייטד, תמיד תהיה זה שהפך את הנרי לגדול חלוצי הליגה בזו, את ויירה לקשר הזר הכי גדול ששיחק בתפקיד שלו באנגליה, ואתה תמיד תהיה האיש שהפך קבוצה אפורה להצגה כיפית עם הגנת ברזל.
אבל כל זה היה פעם. היום אנחנו ב-2017, ואתה לא מצליח לעקוב אחרי הגדולות באמת. אז אולי הגיע הזמן, אחרי 21 שנים, לומר תודה ולתת למישהו אחר צ'אנס להחזיר את ארסנל למקום הראוי לה. קבוצה גדולה שמאיימת על תארי אליפות ואלופות. כי כזאת היא כבר מזמן לא.
מה דעתך על הכתבה?